החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 15

מאי האטה את הליכתה ופתחה את דלת הכיתה.
היא שמעה קול צוחק כשנכנסה לכיתה. בכיתה כל הכיסאות היו מסודרים בחצי מעגל והתלמידים המועטים שבאו היום לבית הספר ישבו בתוכו. מול חצי המעגל ישב בכיסא נער שהיה כנראה תלמיד, אף על פי שלא לבש כלל את מדי בית הספר. שיערו היה בצבע חום בהיר ועיניו היו חומות בהירות גם הן. הוא לבש חליפה פשוטה, ורגליו הארוכות היו פשוטות קדימה. והנער הזה שישב מול תלמידי הכיתה ישב גם בתוך כיסא תלמיד, מה שחיזק את אמונתה של מאי שהנער ההוא הוא תלמיד בעצם.
אך כשפתח את פיו ודיבר, היה קולו עמוק יותר משל נער ומאי כמעט מעדה כששמעה אותו, וכשחייך את חיוכו הכובש, מאי ידעה כבר מי זה.
הוא סובב את ראשו לעבר מאי. "הממ? תלמידה מאחרת?"
"סליחה, המורה." מאי אמרה. אך אז היא הסתכלה שוב על הכיתה שסודרה בחצי מעגל; ככה הם מסדרים את הכיתה בזמן שיעור חינוך… וכלל לא היה אמור להיות להם שיעור היסטוריה היום. היא הסתכלה שוב על המורה להיסטוריה ונדהמה לגלות ששפמו שהיה מעל שפתיו נעלם כלא היה. זאת הסיבה שהוא נראה הרבה יותר צעיר מאשר היה כבר, חשבה. מאי הסיטה את שיערה השחור הצידה בהתחנחנות ועיפעפה בריסיה לעבר המורה.
"גם חברה שלה מחוץ לכיתה, קוראים לה עמית." עמית אמר. הוא ישב בין טוהר לאביעד.
"רוצה להלשין גם על סאלי?" טוהר שאל את עמית ועמית עיקם את פיו בסלידה.
"אז היא מאחרת באופן תמידי?" אריה שאל כששמע את שמה של סאלי והתרווח על כיסא התלמיד שישב בו.
טוהר לא ענה למורה, אך ירין אמר, "לא, היא לא."
"היא בכתה! זה למה היא לא בכיתה עכשיו, אולי היא בשירותים או משהו…" תלמידה בשיער חום בהיר קלוע לצמה אמרה.
אריה הזדקף במושבו ורכן קדימה במבט טיפה רציני. "מה קרה?"
"תלמיד מהכיתה התבריין אליה. קוראים לו עמית." תלמידה בשיער חום כהה ומטולטל אמרה. עיניה היו בצבע חום כהה ועורה היה שחום. היא ישבה ליד איימי ומאי זיהתה אותה- היא הייתה אחת מהבנות שהיו מסתובבות תמיד עם איימי.
אריה איתר אחר פרצופו של עמית, וכשמצא אותו, השניים יצרו קשר עין. הוא הצמיד את ידיו המשולבות אל שפתיו בהבעת ריכוז. "אתה רוצה לקבל ריתוק? עבודת הגשה על בריונות אולי?"
"לא התבריינתי אליה!" עמית קרא ממקומו.
"שמעתי שהוא אמר לה טיפשה לפני שהיא בכתה…" אותה התלמידה אמרה.
"זה נכון?" אריה שאל את עמית בפנים רציניות.
"לא- זאת אומרת… כן… אבל זה היה בצחוק! היא בעצמה תמיד אומרת לי את זה!"
"מה היא עוד אומרת לך למשל?" אריה שאל בסקרנות, וטוהר עיקם את אפו כאילו עשה מעשה שגוי.
"מה?" עמית פלט, נבוך מהשאלה. "היא אומרת לי… טיפש… ו… ו…" הוא התאמץ לחשוב על עוד העלבות של סאלי, אך הוא לא הצליח למצוא. סאלי לרוב הייתה מנסה להתעלם ממנו ומהעלבותיו, וגם כשהייתה מנסה להחזיר לו במילים -לעיתים רחוקות- היו העלבותיה מסכנות. פעם אחת, עמית קרא לה "ילדה סתומה ומטומטמת" כשלא הצליחה לפתור את תרגיל המתמטיקה שלה נכון, ומה היא אמרה לו בתשובה? חכמולוג. חכמולוג היא אמרה לו. ולא רק שזה בקושי נחשב להעלבה, אחר כך סאלי עוד התנצלה בפניו על מילותיה שלדעתה היו אכזריות.
"זהו? טיפש?" המורה להיסטוריה שאל.
"פעם היא גם קראה לי לא חכם…" עמית אמר, מה שעורר ציחקוקים בקרב התלמידים.
"וואו, סאלי עושה רושם של ילדה מתוקה." אביעד לחש לירין שהיה לידו ועמית שמע אותו.
"סאלי היא לא מתוקה וגם לא חמודה." הוא אמר בקול כדי שאביעד ישמע.
"באמת? סאלי לא מתוקה?" אריה שאל את עמית וטוהר הסיט את מבטו ממנו הצידה בעצבנות.
"היא מפלצת כשאתה מכיר אותה." עמית אמר בלהט, אך הוא לא ידע למה הוא אומר את הדברים האלו, הרי הוא כלל לא חושב כך באמת. ואפילו גם כשלא אמר אותם בפיו, הוא חשב את הדברים האלו במוחו: סאלי הסתומה… סאלי המעצבנת… סאלי הטיפשה… סאלי המטומטמת… סאלי המכוערת… סאלי העלובה… והוא אומנם לא ידע למה הוא חושב את הדברים האלו על סאלי, אך הוא כן ידע שהמחשבות האלו מרחיקות את המחשבות האחרות שכל כך שנא: סאלי היפה… סאלי המדהימה… סאלי החמודה… איכס.
אריה הוריד את משקפיו המלבניים אל שולחן התלמיד שעליו ישב והסתכל לעבר עמית. כך הוא דמה הרבה יותר לתלמיד בתיכון. "אני רוצה שתכין משימת כתיבה על סאלי שחר ותמסור לי אותו."
עמית עיקם את אפו. "מה זאת אומרת? מה לכתוב במשימת הכתיבה?"
"תכתוב את מה שאני אומר." המורה אמר.
עמית ישב בחוסר מעש ורק הסתכל על המורה חסר המשקפיים. רק כשהמורה חזר על דבריו, עמית נאנח והוציא את מחברתו יחד עם עט שחור.
"הכותרת שלך תהיה כזאת: למה סאלי שחר היא בן אדם טוב. תפרט לי עליה ותתאר בתוך המשימה מעשים נחמדים שעשתה לסביבה שלה או לך. תכתוב גם למה אתה חושב שהיא בן אדם טוב. ואל תחסיר במילים, המשימה שלך צריכה לכלול ארבע מאות מילים."
"מה??" עמית כמעט קפץ ממושבו.
אביעד שרק בהתפעלות. "ארבע מאות מילים על סאלי."
"אבל למה שמורה ירצה לקבל משימת כתיבה על תלמידה שלו?" טוהר שאל בהתרסה ואריה חייך.
"זה בעיקר עונש לחבר שלך, אבל אני די בטוח שלקרוא את העבודה הזאת יהיה לי מעניין."

מאי הרימה את תיקה של סאלי שהיה ליד הכיסא שעליו ישב המורה ואמרה, "סאלי צריכה את התיק שלה, אפשר לצאת מהכיתה?"
"אה, כן, בטח." המורה אמר.
"אז על מה אתם מדברים בדרך כלל בשיעורי חינוך?" מאי שמעה את המורה שואל שנייה לפני שסגרה את דלת הכיתה השקופה.
"תפסיקי להתכחש לזה!" עמית אמרה ומשכה לסאלי את השיער מעלה.
"עמית, זה כואב!" סאלי קראה בכאב והחזיקה את ראשה שפעם מכאב. "ודי להציק לי עם הנושא הזה!"
"מה כואב לך להודות בעובדה שהוא חתיך??" עמית שאלה.
"תגידי מה שתגידי עליו, אני פשוט אומרת שהמורה הוא אדם יפה, זה הכל." סאלי אמרה וחרקה את שיניה כשעמית משכה לה את השיער לאחור.
"את לא יכולה להגיד שאריה הוא רק בן אדם יפה, הוא יותר מזה!" עמית אמרה.
"למה שאגיד שהוא… חתיך…? אפילו לתלמידים משכבת הגיל שלנו אני לא אומרת את זה…" סאלי אמרה ועיניה דמעו מכאב.
"פשוט אין לך טעם בבנים!" עמית אמרה.
"טעם בבנים?" סאלי שאלה.
"זאת אומרת, במי את מוצאת עניין ומתאהבת בו." עמית אמרה.
"אז… אבל… זה לא אומר שאת… שאת מאוהבת במורה או משהו… נכון?" סאלי שאלה בחשש.
"מה? למה שתשאלי את זה ככה בפרצוף הזה? ברור שאני מאוהבת בו! אני חולה לו על הצורה! אבל לא רק אני מאוהבת בו, כל הבנות, מה יש לך!" עמית אמרה וסאלי פערה את פיה בתדהמה.
מאי בדיוק נכנסה לשירותי הבנות כשעמית סיימה לעשות לסאלי את הקוקו הגבוה שלה.
"הו, היי, מאי." עמית אמרה קצרות כשראתה את מאי.
"זה שגוי!" סאלי אמרה לעמית והסתובבה אליה.
עמית משכה בכתפיה. "אבל ראית איזה לוהט הוא? עם החיוך הכובש הזה והמבט בעיניים! אני רוצה לקבל ממנו עונש!" היא נשכה את שפתה והסתובבה סביב עצמה בחולמניות.
סאלי הצמידה את ידה אל פיה כמבקשת להקיא. תלמידה המתאהבת במורה?
מאי קרסה ונפלה על הריצפה, על תיקה של סאלי. "אתן. לא. מבינות."
"ספרי!" עמית אמרה והסתכלה על מאי.
"מה קרה??" סאלי שאלה בדאגה.
מאי הרימה את מבטה מהריצפה ואמרה בדרמטיות, "אריה הוריד את השפם שלו."
עמית צווחה בהתרגשות וסאלי נראתה כאילו היא עומדת להקיא.
 "לא גם את, מאי!" היא אמרה.
"מה אני?" מאי קמה מהריצפה.
"מאוהבת במורה!" סאלי אמרה ואז כיסתה את פיה במהירות, כאילו אמרה מילה אסורה.
"אוי, תרגעי, ידעת שהוא בן עשרים ושתיים?" מאי אמרה והתקרבה אל סאלי. היא העבירה את ידה על שיערה המתוח לאחור של סאלי. "אז הוא לא כזה מבוגר מאיתנו. והוא למד באוניברסיטה לא מזמן, אז הוא מין תלמיד כזה כמונו."
"כן, ברור, תלמיד בן עשרים ושתיים!" סאלי אמרה בהתרסה.
"טוב, בסדר, את לא חייבת להתאהב בו… אבל דווקא עושה רושם שהוא בקטע שלך." מאי אמרה בנימה מהורהרת.
"בקטע שלי?" סאלי שאלה.
"לא משנה," מאי אמרה.
"תסבירי לי!" סאלי דרשה.
"המורה אמר שיש לך שלוש דקות לחזור לכיתה לפני שאת מקבלת ממנו כרטיס כניסה לכיתת הריתוק." מאי אמרה וסאלי פערה את עיניה.
היא חטפה את תיקה מידיה של מאי ונכנסה לתא אקראי. היא החליקה ונפלה, ומתוך תאה היא צעקה, "אני בסדר! אני בסדר!"
"אבל אנחנו לא באמת יודעות אם מאוהב בה, נכון?" עמית שאלה בלחש את מאי. היא קיוותה בכל ליבה שמאי תגיד לה שיש לה עוד סיכוי, ולו הקלוש ביותר.
"עמית, תוותרי, סאלי כבר שבתה אותו בקסמיה." מאי אמרה. עמית פתחה את פיה כדי לדבר, אך מאי אמרה, "את לא מאמינה לי? תסתכלי איך הוא מתנהג בחברתה. ונחשי מה? הוא ביקש מעמית להכין לו משימת כתיבה שכולה מדברת רק על סאלי."
עמית שאפה אוויר בבהלה. "אין מצב."
"יש מצב." מאי אמרה והחליקה את ידה בשיערה השחור והחלק.
"לא פייר! סאלי, אני שונאת אותך!" עמית קראה ובדיוק סאלי יצאה מתאה.
"אני פה!" סאלי התנשפה ממאמץ. צבע סגול כבר לא אפף אותה, במקום זאת, מדי בית הספר המוכרים, שהיו שחורים-לבנים, היו עליה. מדי הספורט היו בידה.
מאי חיבקה את עמית מאחורי גבה. "תברחי, סאלי! אני מחזיקה אותה. תברחי!"
סאלי לא הבינה מה קורה, אך כשראתה את פניה המפחידות של עמית היא לא התווכחה עם מאי. היא ברחה עם תיקה מחוץ לשירותי הבנות.
מאי שיחררה את עמית, ועמית נהמה כשור. היא טסה אחרי סאלי ומאי צחקה.
סאלי התנשמה כמטורפת וניסתה לפתוח את דלת הכיתה פעמים רבות. למה עכשיו היא לא מצליחה לעשות זאת? היא שמעה צעדים מהירים שמגיעים מאחוריה ואת קולות הצחוק של מאי. "תפתחי!" סאלי ציוותה על הדלת, אך היא לא שמעה בקולה. עמית הייתה ממש מאחוריה, וסאלי כבר יכלה לראות אור לבן שמקורו כבר לא היה מעולם החיים.
המורה להיסטוריה וירין קמו שניהם וניגשו אל דלת הכיתה.
"אני אפתח אותה," התעקש ירין, אך אריה כבר פתח את הדלת.
עמית הסתערה בקפיצה על סאלי, וסאלי צווחה. עמית הפילה אותה קדימה על אריה. המורה תפס אותה בידיו וניסה לעמוד יציב, אך הוא מעד על ירין שהיה ממש מאחוריו.
"אהההה!" ירין קרא בכאב לאחר שנפל על הריצפה ואריה עליו.
"מה לעזאזל??" המורה להיסטוריה קרא. הוא לא ציפה שעמית תקפוץ משום מקום ותפיל את כולם. כשסאלי נפלה לעברו, הוא תפס אותה בשתי ידיו מתחת לבית שיחה, כמו שמחזיקים תינוק, וגם אחרי שנפל, ידיו המשיכו להחזיק בה באותה הצורה.
סאלי לא יכלה לקום מהמורה, לא כל עוד עמית הייתה מעל גבה. היא הסתכלה על האדם שעליו נפלה ובהתחלה היא לא זיהתה אותו, אך אז נזכרה בשיעור תנ"ך, שבתחילתו הצטרכה לבקר בחדר המורים כדי להעתיק את דף הטיול של המורה שני. היא הייתה בטוחה שהאדם הזה שמולה הוא אותו אחד שדיבר איתה כשהייתה בחדר המורים וטען שהיא גנבת. טוב, אולי הוא לא בדיוק טען שהיא גנבת, אך סאלי הרגישה כך. היא אימצה את מוחה עוד קצת ואז פיענחה מי זה שמתחתיה. זה המורה להיסטוריה! אך… הוא היה בלי שפם. היא ניסתה לקום ממנו, אך היא לא צלחה.
אז עמית ראתה מה קורה מתחתיה- אהובה החתיך היה קרוב לסאלי. קרוב מדי. ידיו אחזו בבית שיחה, כנראה הוא ניסה להחזיק את סאלי לפני שנפלו. אבל סאלי, אוי סאלי. כל גופה היה מרוח על זה של אריה- ידיה, רגליה, חזה, פרצופה!
עמית ממש התחרפנה בשלב הזה, והיא נעצה את שיניה בכל הכוח בכתפה של סאלי.
סאלי שיחררה צרחה מהולת כאב טהור ועיניה דמעו בכאב. היא המשיכה לצרוח מכל לבה בעוד שיניה של עמית עדיין נעוצות בבשרה. אבל אז עמית קמה ממנה, או הורמה ממנה.
מאי משכה את עמית אליה והמשיכה להחזיק אותה מצווארון חולצתה, כאילו פחדה שהיא עוד עלולה להמשיך לנשוך את סאלי.
סאלי ייבבה כחיה פצועה ומסכנה והרימה את עיניה קדימה.
אריה החזיר לה מבט מלא הפתעה. הוא עדיין אחז בזרועותיה, והוא יכל להרגיש איך חזה נצמד לחזו. לרגע היה נדמה לו שסאלי יכולה להרגיש איך ליבו פועם במהירות מסוכנת, כאילו ליבו מטיל את עצמו שוב ושוב בכל הכוח בבית חזו כמנסה לפרוץ ממנו.
ירין קם מאריה בזחילה והחזיק את מאחורי ראשו בכאב. אביעד נחלץ לעזרת סאלי והרים אותה מאריה שנשאר המום.
סאלי הסתכלה על אריה בהתנצלות, והוא הסתכל עליה בפה פעור.
"אני מצטערת!" היא אמרה, והקוקו הגבוה שעשתה לה עמית קיפץ. "אני מצטערת, מצטערת, מצטערת, מצטערת!" היא אמרה מעומקי ליבה. למרות שזאת הייתה אשמתה הברורה של עמית, סאלי הרגישה שהיא עיקר האשמה. אם לא הייתה בורחת מעמית בצורה הזאת, ייתכן שכל זה לא היה קורה, וייתכן גם שהייתה נאכלת בחיים בידי עמית אם לא הייתה בורחת… אבל זה לא עיקר העניין. עיקר העניין היה שפגעה במורה. וכשהסתכלה על ירין שעל הריצפה, היא גירדה את שיערה במבוכה.
"זאת לא אשמתך." ירין אמר. הוא נעמד וניקה את מדיו מאבק.
עמית החלה להירגע, ומאי הפסיקה להחזיק בצווארון חולצתה והתרחקה ממנה לאחור בזהירות, כאילו היא עלולה לקפוץ עליה בכל שנייה.
"את חייבת לשלוט בעצמך." מאי אמרה לעמית.
איימי כיסתה את פיה והסיטה את פניה לצדה האחר של הכיתה. היא כל כך רצתה לעזור לסאלי, אך איך תוכל אחרי מה שקרה קודם ביניהן? היא פשוט ישבה שם, חסרת מעש.
אביעד עזר גם לאריה לקום. הוא הושיט את ידו אליו והמורה תפס בה. הוא נעמד, ובתנועה בלתי רצונית הוא הרים את משקפיו הדמיוניים במעלה אפו בעזרת אצבעו. ואז הוא מישש את פניו וגילה שבעצם משקפיו לא עליו, אלא על שולחן התלמיד שבו ישב. הוא הושיט את ידו לראשו ובדק אם מקום כלשהו תפח לו. אך הכל היה בסדר אצלו, לפחות מבחוץ. לבו עדיין הלם במהירות וראשו הסתחרר. ככה מרגישים אחרי שנופלים? בטנו געשה והוא קירב את ידו לפיו, כמבקש להקיא. "אל תזכר בזה, אל תזכר בזה, אל תזכר בזה, אל תזכר בזה," הוא אמר לעצמו נושנות, אך בכל זאת נזכר… סאלי הייתה עליו. הוא ניער את ראשו כדי להדוף את התמונות. על גופו. הוא עצם את עיניו. צמודה לחזו. הוא נשך בשפתו בחוזקה. קרובה כל כך לפניו. הוא פקח את עיניו בפתאומיות. לבו הלם מהר יותר ויותר עם כל מחשבה ונשימתו הייתה קצרה. הוא העביר את ידו בשיערו החלק בחוסר אונים. שפתיה שלה היו כל כך קרובות לשלו.
"הכל בסדר, המורה…?" סאלי שאלה. המורה נראה אובד עצות כשהסתכלה עליו מעביר את ידו בשיערו שוב ושוב.
אריה הניד לשלילה בראשו ואז הינהן בחוסר ריכוז. הוא ניסה לחמוק ממבטה. פניו רתחו, והוא ידע טוב מאוד שהוא מסמיק. "אבל השאר… בסדר?"
ירין נגע בכתפו בידו ואז העביר אותה לראשו. "כן, בערך." ואז הוא הסתכל לעברה של סאלי בשאלה, והיא סימנה לו בעיניה שהיא בסדר. אבל אז היא נגעה במקום שבו ננשכה ועיוותה את פניה בכאב. היא הסתכלה על עמית שכבר עמדה. למה היא ניסתה לאכול אותה בעודה בחיים?