החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 12
"מתי תפסיקו כבר לריב?" טוהר שאל את עמית שהכניס לפיו כפית מעדן.
"מי אמר בכלל שרבנו?" עמית גילגל את עיניו.
"לא יודע… זה נראה ככה… לפחות זה מה שאתה משדר." טוהר אמר לו. הם ישבו בשולחן ליד מאי ועמית שישבו עם חברתן.
"אתה יודע, לך בכלל אין זכות דיבור. אתה בכלל לא פונה אל סאלי." עמית אמר.
"ל-לא נכון. אני כן פונה אליה… לפעמים." טוהר אמר והתעסק בכריכו.
"כן… אתה פונה אליה רק בשביל מחק או משהו כזה, וגם אז אתה מגמגם כמו טיפש." עמית אמר.
"ל-לא נכון." טוהר אמר, אך חוץ מזה לא היה לו מה להוסיף.
"טוב, בכל מקרה, תפסיק להתנהג אל סאלי ככה, או שפשוט אל תתקרב אליה." ירין אמר לעמית.
"למה, מי שואל אותך?" עמית שאל את ירין.
"בבקשה, עמית, תסתום את הפה." ירין אמר ואביעד שישב לידו הינהן בהסכמה.
"כן, תאכל את המעדן שלך בשקט." הוא אמר.
"אתה שקט בכלל, אביעד. ומה אתה מסתכל עליה ככה בכלל, הא?" עמית אמר.
"אני? על מי הסתכלתי?" אביעד שאל בשיא התמימות.
"אל תשחק לי אותה. אתה יודע על מי אני מדבר." עמית אמר והכניס לפיו כפית נוספת של מעדן ונעץ באביעד מבטים עצבניים.
"סאלי?" אביעד שאל ועמית גילגל את עיניו כהרגלו. "לא הסתכלתי עליה בשום דרך מיוחדת!"
"אולי תפסיקו לדבר על סאלי? …תדברו על כדורסל או על משהו שקשור אליכם." ירין אמר בעצבנות ואביעד ועמית הרימו את גבותיהם כאחד. הציק לו שהשניים מדברים על סאלי, אך הוא לא ידע להגיד מאיזו סיבה בדיוק.
"סאלי היא שלך?" עמית שאל את ירין.
"מה זה קשור?" ירין שאל. "פשוט תפסיקו לדבר עליה."
אביעד הצדיע לעבר ירין והינהן. "מובן." הוא אמר. אז הוא הוריד את ידו ופנה אל עמית. "זה נכון שסאלי היא…?"
ירין גילגל את עיניו והניד בראשו כמאוכזב.
"אני יודעת," מאי אמרה שולחן ליד ירין והשאר. "וניסיתי גם את זה, אבל בסופו של דבר כולם מאמינים לשמועה הראשונה, כצפוי…"
"צריך להשמיד את האיימי הזאת." נערה במדי בית הספר אמרה. היה לה שיער קארה שהיה צבוע לצבע שחור, עיניה היו בצבע חום כהה ועורה היה שחום.
עמית פשוט משכה בכתפיה.
"למה היא הפיצה את השמועה הזאת בכל מקרה?" הנערה שאלה.
"אני לא יודעת, זה מה שמעצבן אותי." מאי אמרה ועיסתה את רקתה בידה.
"איפה סאלי בכל מקרה?" עמית שאלה וכפית הג'לי שלה נעצרה בדרך לפיה. "לא ראיתי אותה מאז שיעור ספורט…"
"אני חושבת שאולי ראיתי אותה עם ירין." מאי אמרה.
"רק שלא תסתובב עם איימי." עמית שיחררה ציחקוק עצבני.
"חסר לה." מאי אמרה בכעס לאחר שנזכרה באיימי.
"את יודעת… אני לא ממש מכירה את סאלי… אבל… איך היא הגיבה לשמועה?" הנערה שאלה.
"סאלי לא יודעת על זה… בכל זאת, היא חזרה לבית הספר מ"החופשה" שלה רק אתמול…" עמית אמרה.
מאי הינהנה. "היא לא יודעת, וטוב שכך…" היא אמרה, אך חרדה מילאה את חזה כשחשבה על האפשרות ההפוכה.
"טוב, אם עליי היו מפיצים את השמועה הזאת, אני הייתי לגמרי מתעלמת ממנה." הנערה אמרה.
"טוב, אבל חבל מאוד שאת לא סאלי, נכון לוריאן?" מאי אמרה בעוקצנות.
"מה, למה שלסאלי יהיה אכפת מהשמועה המטומטמת הזאת? היא גם ככה שקר." לוראין אמרה.
"ומאיפה את יודעת שזה שקר בכלל, הא?" מאי שאלה. לוראין פתחה את פיה לענות, אך מאי המשיכה ואמרה, "וזה בכלל לא נוגע לתוכן השמועה, זאת העובדה שבכלל הפיצו עליה שמועה. איך את היית מרגישה אם השם שלך היה מתגלגל על כל לשון של כל תלמיד בבית הספר הזה, הא? איך את, עמית, היית מרגישה, הא?"
"אני כבר יודעת שזה נורא!" עמית אמרה. "אבל היא תגלה את זה בסופו של דבר… אז עדיף שפשוט נגיד לה מה קרה בזמן שלא הייתה פה… עדיף שהיא תשמע את זה ממנו ולא ממקור אחר…"
"ברור, נגיד לה: היי, סאלי, חברתנו היקרה, בזמן שחלית ונשארת בבית ילדה מטומטמת הסתובבה לה וטענה שאת לסבית. מהר מאוד השמועה הזאת הגיעה לכל אוזן בבית הספר הזה ומאז כולם מדברים עלייך יותר משכבר דיברו. ככה להגיד? זה מספיק טוב? מספיק מתומצת?" מאי אמרה ואז גילגלה את עיניה. "אז זהו, שלא. פשוט נחכה שהשמועה תמות ואז הכל יהיה בסדר."
"לשמועה אין רגליים…" עמית אמרה.
"האמת, שאומרים: לשקר אין רגליים." לוריאן אמרה.
"אותו הדבר בשבילי." עמית משכה בכתפיה והכניסה לפיה כפית ג'לי נוספת.
רגליה עדיין רעדו כשהלכה ועל מצחה ביצבצה זיעה קרה. היא הייתה צריכה רק ללכת ישר לכיוון שירותי הבנות. היא לא הייתה צריכה להסתכל על אף אחד אחר ולא לדבר עם אף אחד אחר. רק להמשיך ישר. להמשיך ללכת. היא המשיכה להתקדם בדממה בין המולות התלמידים ואז היא שמעה ליחשושים המגיעים מימינה. היא ישר פזלה לכיוון הליחשושים וראתה שתי נערות מביטות בה, וכשהיא הסיטה את מבטה לשמאלה, היא אף ראתה נער המצביע לעברה בלי בושה ומדבר אל חברו שלצידו. נשימתה נעשתה כבדה יותר והיא רצתה לרוץ בכל נפשה אל שירותי הבנות, אבל צעדיה נעשו אפילו יותר איטיים וצמרמורת עברה בגבה. "בבקשה, בבקשה, למה כולם לא יכולים להיעלם פשוט." סאלי חשבה לעצמה בחוסר אונים. יותר תלמידים ותלמידות החלו לרדת במדרגות המובילות לקומה הראשונה, ובמהרה המסדרון הפך שקט יותר.
היא נכנסה לשירותים וסגרה את הדלת שמאחוריה, וכשווידאה שאין שום בת בשירותים, היא רצה אל תא פתוח וגחנה מעל האסלה. היא הרגישה בחילה נוראית בבטנה, אך כשפתחה את פיה להקיא שום דבר לא יצא. ראשה הסתחרר ממה שראתה: נערים מצביעים עליה, נערות מתלחששות מאחורי גבה. היא הרגישה שהיא עומדת להקיא, אך כשרכנה שוב מעל האסלה שום דבר לא יצא. היא הכריחה את עצמה להקיא. היא השאירה את פיה פתוח והוציאה ממנו קולות הקאה אך שום דבר לא יצא מפיה. היא זרקה את עצמה לאחור בתסכול ובעיניה עלו דמעות. האם באמת הצביעו עליה עליה? האם באמת התלחששו מאחורי גבה שלה? מה, האם באמת הופצה עליה שמועה? היא כיסתה את פניה בעזרת ידיה ואפה צרב לה. היא הרגישה שפניה רותחות ודמעותיה החלו לחנוק אותה. אך היא לא יכלה לבכות. לא עכשיו. לא פה. היא נעמדה וניקתה את מדי הספורט שלה מאבק, אך כשהסתובבה אל דלת היציאה היא דפקה את ראשה בו במכוון. מה היא עשתה לא בסדר? האם לא התלבשה מספיק כמו כולם? האם לא ניסתה להיטמע מספיק בין כולם? האם לא הייתה רגילה מספיק ונורמאלית כמו כולם? אז מה הייתה הבעיה, חשבה. "ברור שבי." היא מילמלה וקולה נשבר. הבעיה תמיד תהיה בה. היא תמיד תהיה המוזרה והמנודה לתמיד.
אבל… אבל מה עם חבריה? מה איתם? האם ידעו מהשמועה? מה אם נטלו חלק בה? מה אם אף פעם לא היו חבריה האמיתיים? חייה נגמרו, היא חשבה והפילה את עצמה לרצפת השירותים, מול האסלה. היא נשכה את שפתה והחלה לבכות. תחילה דמעות חמות זלגו על לחייה והכתימו את מדי הספורט שלה. היא התייפחה בשקט ודמעות המשיכו להכתים את מדיה. ואחרי כמה דקות של בכי שקט, היא החלה לייבב בקול כמו חיה פצועה. אך למרות שבכיה היה רם, הוא לא נשמע בידי אף אחד. ומי, בעצם, ישמע? לאף אחד גם ככה לא אכפת ממנה… היא הייתה רק מושא ללעג. היא הייתה רק הילדה החדשה הזאת שאף אחד לא חיבב… שאף אחד לא אהב… שאף אחד לא יצר חברות איתה. עמית, ירין, טוהר, עמית ומאי פתאום נשמעו שמות ריקים כל כך.
היא המשיכה לבכות בקול עד סוף ההפסקה.
כשצלצול בית הספר התנגן, סאלי נעמדה במהירות. היא דפקה את ראשה שוב כשיצאה מהשירותים בריצה. היא לא זכרה איזה שיעור היה אמור להתקיים לה כעת, אך היא לא יכלה ללכת ככה. היא התקדמה אל המראה בחוסר רצון והסתכלה על בבואתה שהחזירה לה מבט מסכן. הקוקו הגבוה שעשתה בשיערה נותר כמו שהוא, אך שיערות רבות יצאו ממנו. היא קירבה את פרצופה אל המראה והסתכלה על פניה שכל כך חשבה שהן מכוערות. אפה היה אדום, שפתיה תפחו ועיניה היו אדומות. היא נראת כמו ליצן, חשבה וטילטלה את ראשה לצדדים. היא באמת לא יכלה ללכת כך, אך נראה שלא הייתה לה ברירה אחרת. היא רכנה מעל הכיור הלבן ופתחה את הברז. היא שטפה את פניה ארוכות עד שנרגעה. היא הרימה את פניה וניגבה אותן בנייר. פניה עדיין היו אדומות, אך האדימות שהייתה בעיניה פחתה. היא נשמה עמוק, וכשהיא הוציאה את האוויר שהיא שאפה החוצה, נשימתה קירטעה קלות. היא הסתובבה אל דלת היציאה מהשירותים ורעד חלף בה.
"אני לא יכולה לעשות את זה." היא אמרה לעצמה. היא כמעט בכתה שוב כשהכריחה את רגליה לנוע לעבר הדלת.
תגובות (0)