החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 11

קול טיפות גשם החל להתגנב אל אולם הספורט ולמלא אותו.
דשא חצר הספורט החל להתרטב ועננים אפורים כיסו את השמיים שמעליו. הגשם היה כמו מנגינה נעימה לאוזניה של סאלי והיא התמוגגה.
"חורף הוא העונה הכי טובה." היא פסקה וירין ניענע את ראשו כלא מסכים. הגשם הספיק להרטיב אותם רק קצת, וזה העיד שהמטר החל לפני לא הרבה זמן.
"נו באמת, את אומרת את זה רק בגלל שהחורף מספק לך תירוץ טוב להישאר בבית!" ירין אמר וסאלי התעלמה ממנו.
"והחלק הכי טוב בחורף הוא החיבוקים!" היא המשיכה ואמרה.
ירין סגר את הדלתות מאחוריהם וקול הגשם פסק.
סאלי הניחה את שקית הכדורים שהתרטבה לצידה ואז עיניה נתקלו בעמית שהיה על טוהר. שניהם סמוקים.
"אהההה…" היא פלטה ואז סובבה את גבה אליהם. "לא ראיתי כלום."
"מה אתם עושים…?" ירין שאל את השניים. הוא הרים את גבתו וחצי חיוך עלה על פניו.
"כלום!" עמית אמר ונהם על טוהר. הוא נעמד ואז אחריו גם טוהר שעיסה את צווארו.
ירין נאנח. "בפעם הבאה תשיגו לעצמכם חדר."
"ירין! מה אתה אומר?!" טוהר אמר.
ירין צחק והסתכל על סאלי שעדיין עמדה בגבה אליהם. "זה פשוט לא נראה טוב."
"למה שתחשוב בכיוון הזה?? זה פשוט שעמית ניסה להרוג אותי כאן, תשאל אותו אפילו." טוהר אמר וניקה את מדי הספורט שלו מאבק.
"למה כמעט הרגת את טוהר?" ירין שאל את עמית שמחה את הזיעה ממצחו בעזרת גב ידו.
"אף אחד לא צריך אותו בעולם, נכון?" עמית אמר ופניו עדיין היו סמוקות.
"נע… לא בטוח לגבי זה." ירין אמר ואז הסתכל על פניו האדומות של עמית. "וואו, ויקטור ממש כיסח אותך היום, הא? כולך אדום." ירין אמר ועמית ישר הסיט את מבטו ממנו.
"מה אכפת לך? אתה בעצמך כמעט מתת בשיעור." הוא אמר.
"אני?? היית חייב לראות את טוהר. זה היה פשוט טוב מדי." ירין אמר וטוהר עיקם את שפתו.
"למורה יש משהו נגדי, אני אומר לכם…" הוא אמר בקדרות…
כשסאלי סובבה את ראשה לאחור בחשאיות לעבר הבנים, הם כבר עמדו ודיברו ביניהם. היא סובבה את כל גופה בחזרה, הוציאה מפיה אנחת רווחה והחזיקה בשקית הכדורים.
"את יודעת לאן להחזיר את זה…?" הקול הקפיץ את סאלי על אף שהיה שקט.
"אה… כן!" היא אמרה וראתה שזה טוהר שמדבר אליה. אבל זאת לא הייתה באמת האמת מצד סאלי… זאת פעם ראשונה שהיא נמצאת באולם הזה ופעם עוד יותר ראשונה שהיא נוגעת בשקית הכדורים הזאת.
"באמת…?" טוהר שאל בחשש. הוא הרגיש כי נהיה נבוך יותר בקרבתה של סאלי בגלל השיחה הקודמת שלו עם עמית.
"אמ… כן! ברור…" סאלי שיחררה ציחקוק נבוך.
"אה… אוקי…" טוהר אמר וסאלי סחבה את שקית הכדורים לבדה לכיוון הדלת האדומה שאליה נכנסה יחד עם ירין בתחילת השיעור. היא ידעה שהחדר הענקי הזה מכיל את מדי הספורט של כל החטיבה שלהם, אז היא ניחשה שזה בטח החדר שבתוכו אפשר לאחסן גם את ציוד הספורט.
היא בדיוק הגיעה אל הדלת כשהיא הרגישה מישהו טופח לה על הכתף בעדינות.
"אה… זאת לא הדלת הנכונה…" טוהר אמר במבוכה ולחייו עדיין בהקו בצבע אדום.
"הא! כן! ברור. אני פשוט… היה פה לכלוך על הידית." סאלי אמרה והעבירה את אצבעה הלוך ושוב על כתם דמיוני שהיה על הידית של הדלת האדומה.
"הא, אז… את יודעת איפה לשים את זה?" טוהר שאל והחווה בראשו לעבר שקית הכדורים שהייתה ליד רגלה של סאלי.
"כן!" סאלי אמרה והצביעה בהחלטיות על דלת שחורה נוספת שעמדה במרחק שתי דלתות מהדלת האדומה.
טוהר הסתכל על הדלת שסאלי הצביעה עליה בשקט ואז אמר, "זה החדר… זה החדר לציוד התעמלות הקרקע." הוא השתעל קלות.
סאלי הורידה את ידה לאט ובמבוכה. "אה… התכוונתי להגיד… לא התכוונתי לדלת הזאת… אני- …אני צריכה עזרה…"
"אני אעזור לך!" הוא אמר בהתלהבות. "זאת אומרת… אני אעזור לך, בטח…"
סאלי הלכה אחריו כשעבר על פני דלתות שחורות ומסתוריות. היא תהתה מה מסתתר מאחורי כל דלת והיא השתוקקה לפתוח כל אחת ואחת מהן כשעברה על פניהן. לבסוף, טוהר נעצר מול דלת שהייתה שחורה כמו מרבית מהדלתות האחרות. הוא שם את ידו על הידית הכסופה והקרה ופתח את הדלת.
"זה אמור להיות החדר," טוהר אמר ונכנס. זה היה חדר גדול, אך לא כמו החדר שאיחסן את מדי הספורט של התלמידים. ובשונה מהחדר עם הדלת האדומה, החדר הזה לא היה מסודר כלל- כדורים וחבלים היו מפוזרים על הריצפה והיוו מוקש לכל מי שביקש להיכנס לחדר. בחדר היו גם שקיות שחורות שתכולתן לא הייתה ידועה. הן היו צמודות לירכתי החדר ולדעתה של סאלי הן חיכו למשהו.
"מה?" ירין שאל כשראה שעמית נועץ מבטים מעוצבנים בדלת שמעברה השני היו סאלי וטוהר.
"מה מה? אסור לי להסתכל?" עמית אמר.
"אה, לא… אתה פשוט נראה עצבני… מקנא, הייתי אומר." ירין אמר.
"אני?? מקנא?? אתה ממש מטומטם, הא? שאני אקנא? במה יש לי לקנא, הא? מה, בזה שסאלי וטוהר עכשיו לבד בחדר המטומטם הזה, אה?" עמית אמר.
"לא אמרתי את החלק האחרון." ירין משך את כתפו.
"פשוט סתום ת'פה." עמית אמר.
"שנייה, לא ענית לי בעצם על השאלה… למה ניסית להרוג את טוהר?" ירין אמר.
"רק ניסיתי להוציא ממנו הודאה שהוא מאוהב בסאלי." עמית משך בכתפיו.
ירין הירהר לרגע. "למה לעשות לו חיים קשים? גם ככה כולם יודעים שהוא מאוהב בה…"
"אני מנסה לעזור לו! הוא משקר לעצמו שהוא לא מאוהב בה." עמית אמר בהינד ראש.
"טוב, אתה לא עושה את זה בעצמך?" ירין שאל את עמית.
עמית התנשף. "עושה מה? משקר לעצמי שאני לא מאוהב בסאלי?? אני לא צריך! אני כבר יודע שאני לא!"
ירין נאנח. "שני מסכנים, מאוהבים אבל לא מודים בזה…"
"מה?? אתה מאוהב בה, לא אני." עמית אמר וציפה שירין יתנגד לרעיון כמו שטוהר עושה תמיד.
"אני לפחות לא מכחיש את זה." ירין אמר.
עמית נראה כאילו סטרו לו בפרצוף. "אז… אתה מאוהב בסאלי…?"
ירין משך בכתפיו. "אולי? ככה מרגישים כשמתאהבים?"
"פשוט תסתום." עמית אמר בגועל.
ירין חייך אליו בחביבות. "תמשיך להגיד שאתה לא מאוהב בסאלי, ככה לא יהיו לי יותר מדי מתחרים."
"מה זאת אומרת??" עמית אמר, ואז כאילו נזכר במשהו, הוא דחף את ירין בכתפו לאחור בחוזקה.
"מה אתה עושה?" ירין שאל ודחף את עמית בחזרה.
"מה פתאום אתה מנשק את סאלי, הא??" עמית אמר.
"אני נישקתי אותה…?" ירין שאל ואז נזכר בכאב שהרגיש כשכדור סל מסתורי פגע לו בראש. הוא דחף את עמית ואמר, "אז אתה זרקת עליי את הכדור ההוא מקודם??"
"מה זה משנה? למה ניסית לנשק את סאלי??" עמית דחף בחזרה את ירין.
"אני לא… אני…" ירין החל לומר, אך לא היה לו מה.
"הא? אין לך מה להגיד??" עמית אמר ודחף את ירין שוב.
"אה… זה היה בטעות…" ירין אמר וגירד את עורפו במבוכה.
"מה- מה? מה?? איך כמעט מנשקים אדם בטעות??" עמית שאל והמשיך לדחוף את ירין לאחור.
"לא יודע! זה פשוט הרגיש כאילו הייתי צריך לעשות את זה!" ירין אמר ודחף את עמית לאחור. "אבל באמת לא הייתי צריך לעשות את זה…"
"יופי שאתה מודע לזה. ואם אתה עוד פעם תנסה לעשות משהו כזה אני אהרוג אותך." עמית אמר.
"מה- חשבתי שלא אכפת לך מסאלי." ירין אמר, מודהם.
"מי אמר שאכפת לי בכלל מהטיפשה הזאת…?" עמית אמר ועיקם את פיו.
"אתה נשמע ככה. ותפסיק לקרוא לה טיפשה." ירין אמר ודחף את עמית בכתפו.

הם שמו ביחד את שקית הכדורים במקום שנראה להם מתאים ואז צעדו בחזרה ליציאה מהחדר. הם צעדו שניהם בשקט ובמבוכה.
"אז… אה… מדי הספורט נוחים לך…?" טוהר שאל כשניסה לפתח שיחה עם סאלי. "טיפש, טיפש, טיפש!", הוא חשב אחרי שהבין עד כמה מביך הוא נשמע.
סאלי ציחקקה במבוכה ואמרה, "כן, האמת שדי כן. אתה אמור להיות רגיל לזה, נכון? בגלל שזאת כבר השנה השלישית שלך פה…"
"כן, זאת באמת השנה השלישית שלי כאן, אבל אני בכל זאת לא השתתפתי בשיעורי הספורט בשנתיים הראשונות שלי כאן בגלל שהיה לי פתור מספורט…" טוהר אמר.
"באמת?" עיניה של סאלי נצצו. "אתה יכול להשיג לי גם פתור?"
טוהר ציחקק ציחקוק שקט. "את צריכה סיבה טובה…"
"זה שהמורה לספורט מתעללת בי זאת סיבה מספיק טובה?" סאלי שאלה בתקווה.
"לצערי, לא נראה לי…" טוהר אמר.
"רגע, אז למה בשנים הקודמות היה לך פתור מספורט והשנה לא?" סאלי שאלה את טוהר.
"אה… כי השנה זה מתאפשר לי… בשנתיים הקודמות הייתי צריך לבחור בין מועדון הכתיבה לבין שיעורי הספורט… אבל השנה אני לא צריך כי הזיזו את שעות מועדון הכתיבה לשעות אחרות…"
"מועדון כתיבה? כל כך מגניב!" סאלי אמרה בהתלהבות.
טוהר הסמיק קלות ומשך בכתפיו.
הם יצאו מהחדר והתקדמו אל ירין ואל עמית.
"טוב שלא נשארתם שם כל ההפסקה." עמית אמר וגילגל את עיניו לעבר סאלי.
"לא היינו שם מלא זמן!" סאלי אמרה לעבר עמית.
אבל עמית התעלם מסאלי. הוא התקדם אל דלת היציאה מהאולם.
"לא היית חייב לחכות לנו." סאלי ניסתה לצעוד באותה המהירות שבה עמית הלך.
עמית גילגל את עיניו מבלי להסתכל על סאלי. הוא כעס עליה בגלל ערן והוא כעס עליה בגלל ירין. הוא ידע שזה לא פייר מצידו, אבל לא היה לו אכפת. סאלי נראתה לו כל כך קלה להשגה שזה עיצבן אותו.
סאלי נופפה את ידה מול פניו הנוזפות של עמית.
"למה אתה כועס?" היא שאלה את עמית בדאגה.
ליבו של עמית החסיר לשנייה פעימה כשהוא שמע את הטון הדואג שבקולה של סאלי, אך הוא קפץ את שפתיו והמשיך להתעלם ממנה.
"למה עמית כועס?" סאלי שאלה את ירין.
"הא, הוא כועס? פשוט תעזבי אותו…" ירין אמר בתשובה.
הארבעה יצאו מהאולם למסדרון הלבן וישר נגלה לאוזניהם קולות צעדי תלמידים, קולות דיבורים ועוד…
"אני צריכה להחליף את מדי הספורט שלי… אז ביי!" סאלי אמרה ועלתה במדרגות שהיו מימינם בריצה.
"ואל תחזרי." עמית אמר וסאלי הספיקה לשמוע אותו. היא נעצרה, הוציאה לו לשון כמו ילדה קטנה והמשיכה לעלות.
"מה?" עמית שאל את ירין שהסתכל עליו בתמיהה.
"הא, כלום… פשוט נשמעת רציני קצת." ירין אמר.
"כי הייתי." עמית גילגל את עיניו.
סאלי עלתה במדרגות הלבנות שהובילו לקומה השנייה של מבנה בית הספר. היא לא טיפסה יותר מחמש מדרגות והיא כבר התעייפה. היא שמה את ידה על מעקה המדרגות שמגעו היה קר כקרח והתנשפה. אדי קור לבנים יצאו מפיה והיא לחשה לעצמה, "אם המורה לספורט הייתה רואה אותי ככה היא הייתה משליכה אותי מגג בית הספר…"
אחרי כמה שניות של התנשמות היא הזדקפה והתכוונה לחדש את העלייה במדרגות, אבל אז היא הסתכלה על עצמה, על מדי הספורט הסגולים שלה. מקודם, בשיעור ספורט, היא הרגישה שהייתה חלק מבנות כיתתה מכיוון שלבשו מדי ספורט זהים. ועם מדי בית הספר השחורים לבנים היא הרגישה חלק אפילו מכל בית הספר. אבל עכשיו היא הייתה היחידה שהייתה לבושה במדי הספורט הסגולים. כולן מכיתתה בטח החליפו את מדי הספורט שלהן כבר… הבנים כמובן גם הם… ועכשיו היא הייתה נקודה סגולה אחת בתוך מאות נקודות שחורות ולבנות אחרות. יוצאת מין הכלל. היא החלה לשמוע קולות של תלמידים מהקומה השנייה. קולות של תלמידים צוחקים, צורחים ומדברים. שיעוריהם -כמוה- כנראה נגמר לפני לא הרבה זמן. רגליה התחילו לרעוד בלי שליטה ולעלות לקומה השנייה נראה לה לגמרי לא אפשרי. איך היא יכולה לעלות לקומה השנייה לבושה ככה? היא… היא כל כך יוצאת מין הכלל שזה מוזר… ומה אם יצחקו עליה? מה אם ידחו אותה? היא ניענעה בראשה ונשארה מרותקת למקומה.
"כן, שמעתי על זה. היית מאמין שהיא… אתה יודע, לסבית…?" סאלי שמעה קול של נער שכנראה הגיע מסוף המדרגות.
"לא, בכלל לא! וזאת באסה רצינית…" קול נוסף של נער נשמע.
"אז'תה בקטע שלה, הא?" הנער הראשון אמר.
הנער השני לא אמר כלום לכמה שניות, וסאלי הניחה שהוא כנראה משך בכתפיו או עשה תנועה שקטה אחרת. "אולי… אבל אתה לא בקטע שלה או משהו כזה, כן?"
"לא, בפעם האלף." הנער הראשון אמר וחוסר סבלנות ניכר בקולו.
"הא, אוקי… אני פשוט לא רוצה…" הנער השני החל לומר, אך הנער הראשון קטע אותו.
"כן, כן… הבנתי: אתה לא רוצה ליצור סיבוכים. אבל מה זה משנה בכל מקרה? היא לא תהיה בקטע שלי או שלך… אתה יודע למה…" הנער הראשון אמר והחל לרדת במדרגות. הנער השני כנראה ירד אחריו כי קולות הצעדים התעצמו.
כשסאלי הרגישה שהנערים שדיברו מקודם מתקדמים לעברה, היא הסתובבה והתיישבה על המדרגות. היא העמידה פנים שנעלי הספורט שלה הם אלו שגרמו לה לעצור ולשבת על המדרגות. היא שיפשפה אותם וניקתה אותם מאבק. הנערים המשיכו לרדת במדרגות והתקרבו יותר ויותר אל סאלי. ואז, כשהנערים ממש עברו לידה, יכלה סאלי לשמוע את אחד מהם לוחש לאחר משהו.
"אביאל, קלוט, קלוט." אחד הנערים לחש ופזל לעברה של סאלי.
"סתום את הפה, עדי." אביאל לחש לעדי ואפשר היה לראות שהבחין גם הוא בסאלי שישבה על המדרגות.
"זאת היא! תשאל אותה!" עדי לחש.
"לשאול מה?" אביאל לחש, מעוצבן.
"אם היא… אתה יודע…" עדי לחש.
"אם כבר כולם אומרים את זה, זה כנראה כבר נכון…" אביאל לחש.
"נו, אבל זאת רק שמועה שהפיצו על סאלי…" עדי אמר וכבר לא לחש, כך שסאלי יכלה לשמוע אותו יותר טוב.
ראשה הסתובב אליו אוטומטית כאילו קרא לה. שמועה? איזו שמועה הפיצו עליה?
"אחי…" אביאל אמר כשקלט שסאלי מסתכלת על עדי בשאלה.
"מה? כאילו, מי אמר שכולם צודקים בכלל? הרי שמועות לא תמיד נכונות, נכון?" הוא אמר.
"פשוט תסתום." אביאל אמר. הוא שלח חיוך קצר אל סאלי ותפס במעילו של עדי. הוא גרר אותו איתו במורד המדרגות וסאלי הספיקה לשמוע אותו אומר, "טיפש, היא שמעה אותך."
סאלי פשוט נותרה שם לבד. קולות התלמידים שבקומה השנייה מילאו את אוזניה, אבל הדבר היחיד שהיא באמת הקשיבה לו היה השיחה של שני הנערים שחלפו על פניה לפני כמה רגעים. על איזו שמועה דיברו? האם היא הייתה מושא ללעג בזמן שנעדרה מבית הספר? ואם באמת שמועה הופצה עליה, מי היה האחראי על זה…? ידיה של סאלי החלו לרעוד וסאלי שיכנעה את עצמה שזה מהקור. היא נעמדה, וכשעלתה במעלה המדרגות, צעדיה היו נוקשים ואיטיים, כאילו היא לא רצתה כלל להגיע לקומה השנייה.