החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 10

"יופי של תפיסה הייתה לך שם מקודם," ירין אמר, ונסיונו לקלוע לשקית השקופה נכשל גם הוא.
"תודה. אני כמעט מתי כשהכדור הגיע אליי!" סאלי אמרה ושמה את ידיה על חזהּ בפנים מפוחדות. "אבל… נס קרה ותפסתי אותו!" היא אמרה והדגימה לירין איך תפסה את הכדור בתנועות ידיים מוגזמות, גורמת לכל להיראות כאילו היא תיכננה כל צעד וצעד בתפיסה הזאת.
ירין צחק. "לא באמת חשבתי שתשרדי, אבל אני שמח לראות שדווקא כן שרדת."
"תודה לך באמת," סאלי אמרה בחיוך ובפעם הזאת היא הרימה את כדור היד מהדשא ושמה אותו בשקית השקופה.
וכשהיא הרימה את ראשה לעבר ירין, היא גילתה שהוא בוהה בה. לרגע הוא התכוון להסיט את מבטו ממנה, אך הוא וויתר על הרעיון ונשאר להביט בה בחזרה.
היא חייכה אליו והוא בחזרה.
הוא הרגיש בחילה, אך מהסוג הטוב. מין ערבול כזה בבטן הייתה התחושה. מין הרגשה כזו שגרמה לו לרצות לקפוץ כמו ילד היפראקטיבי בן עשר. אך יותר מכל הוא רצה למשוך את סאלי אליו לחיבוק… להריח את ריח הווניל שנדף ממנה, שכל כך כל כך אהב.
השניים המשיכו לבהות אחד בשני כשפתאום המורה לספורט הגיחה משום מקום.
"מה אתם עומדים שם כמו חבורת מטומטמים, הא?!" היא נבחה, "תקחו את השקית בחזרה לאולם הספורט!"
סאלי וירין החזיקו כל אחד בצד אחד של השקית והתכוונו לסחוב אותה יחד בחזרה לאולם הספורט.
"שנייה," המורה לספורט אמרה ובעיניה הבזיק ניצוץ שנראה לסאלי מרושע. "רק שחר תסחוב את השקית, כן, ככה טוב יותר."
ירין משך בכתפיו. שקית הכדורים אינה הייתה כבדה. סאלי יכלה לסחוב אותה לבד לאולם הספורט בלי בעיה.
"אבל- המורה-" סאלי החלה להתלונן אך המורה קטעה אותה.
"את תסחבי את זה. ואם תבקשי עזרה או תנסי לברוח אני אוכל לראות אותך בעזרת המשקפת שלי." היא אמרה וטפחה על משקפת שחורה שהייתה מחוברת לחגורתה שהייתה שחורה גם היא. "ורק בשביל שתדעי- במשחק המחניים מקודם נתתי לך לתפוס את הכדור, זה היה מתוכנן."
המורה הסתלקה מהמקום בצעדים מהירים. היא הסתובבה אל שחר כדי לסמן לה שעיניה צופות בכל תנועה שלה ואז היא המשיכה ללכת.
"קדימה, שחר, שמעת אותה." ירין אמר לסאלי בהתגרות.
סאלי נתנה מכה לירין בכתפו, אך זה כלל לא כאב לו. הוא ציחקק.
סאלי הסתכלה בחוסר אונים על שקית הכדורים. קודם היא לא נראתה כבדה כל כך, אך אחרי שהמורה הורתה לה לסחוב את זה לבדה נראה היה לה שכובדה של השקית עלה פי כמה וכמה.
"נו באמת, אל תתני לי את עיני הכלבלב האלו, את יודעת שאני לא יכול לעזור לך." ירין אמר וסאלי הוציאה מפיה אנחה ארוכה ומיוסרת. הוא הסתיר את חיוכו ממנה כשהיא החלה לסחוב את שקית הכדורים באנקות שהיו מאוד מוגזמות לדעתו.

"למי אתה מתכוון בדיוק?" סאלי שאלה את ירין כשהיו בחצי דרכם אל אולם הספורט. ירין גילה סקרנות באיזה תלמיד שדיבר עם סאלי קודם לכן והוא החליט לשאול עליו.
"אההה, אני לא זוכר את השם שלו… אבל יש לו שיער בצבע שטני ועיניים חומות בהירות… זוכרת אולי?" ירין אמר.
"אמ…" סאלי פלטה והסתכלה על ירין בתקווה שימשיך לתאר את הנער.
"ערן!" ירין קרא בפתאומיות שהקפיצה את סאלי. "קראו לו ערן!"
סאלי הסתכלה על ירין כמה שניות בשקט לפני שנזכרה באותו הנער שאיתו דיברה לאחר החימום שהיה להם בתחילת השיעור.
"אההה!" היא אמרה לאחר שהיא נזכרה בו. "מה איתו…?"
"על מה דיברתם…?" ירין ניסה לדבר בטון אגבי.
"דיברנו על קטעים." סאלי אמרה והירהרה בדבריה.
"מה?" ירין שאל בבלבול. "איזה קטעים?"
"לא משנה, גם אני לא מבינה… הא! עכשיו נזכרתי! אנחנו מחבבים אחד את השני!" סאלי אמרה בהחלטיות.
ירין נעצר במקום. "מה?"
"זה מה שהוא אמר לי." סאלי משכה בכתפיה.
"סאלי, את בכלל מכירה אותו?" ירין שאל והמשיך ללכת אחריה.
סאלי הנידה בראשה לשלילה. "אבל אנחנו יכולים להכיר, זה מה שהוא אמר."
"סאלי, את מבינה את הקטע של 'החיבה', נכון…?" ירין שאל בזהירות את סאלי.
"ברור שכן!" סאלי אמרה, כמעט נעלבת.
"והידלקות, כן?" ירין שאל.
סאלי הנהנה לאט. היא לא הבינה איך דלקה קשורה כעת.
"את יכולה להסביר לי מה זה הידלקות?" ירין שאל.
"דלקה היא שריפה… או בערה. אותו הדבר בשבילי," היא משכה בכתפיה.
ירין לא יכול היה לעשות כלום אלא לחייך. "כנראה לא הבנת. הידלקות זאת לא שריפה, דלקה היא שריפה… הידלקות היא משהו אחר. הידלקות היא… קראש."
"קראש?" סאלי חזרה אחרי ירין במבטא אמריקאי מזויף.
"לא באנגלית, בעברית." ירין אמר. "קראש זה מתי שאת מתאהבת במישהו למשך כמה זמן."
"הא, מתאהבת במישהו…" סאלי חזרה אחריו בלחישה. היא תמיד שומעת את זה סביבה, אך היא אף פעם לא חוותה את זה בעבר.
"כן." ירין אמר והביט בסאלי ביתר ריכוז.
"הבנתי," סאלי אמרה.
"אז… מה את חושבת עליו?" ירין שאל סאלי.
"הוא חמוד." היא אמרה וחייכה כשנזכרה בו.
ירין צחק. "חמוד??"
"מה כל כך מצחיק?" סאלי שאלה את ירין.
"פשוט… אני לא חושב שהוא ישמח אם תקראי לו חמוד." ירין אמר.
"מה הבעיה עם המילה חמוד??" סאלי שאלה את ירין.
"את היית רוצה שהיו קוראים לך חמודה?" ירין שאל וסאלי עיקמה את אפה.
"לא, אני לא ילדה קטנה." היא אמרה, אך דווקא כשאמרה זאת קולה נשמע צעיר בשבע שנים.
"מתוקה אולי?" ירין המשיך להתגרות בה.
"תפסיק! אתה מתוק בעצמך!" סאלי אמרה בתוקפנות ולשנייה היה אפשר לטעות ולחשוב שהמילה מתוק היא קללה.
ירין פרץ בצחוק ואז אחריו גם סאלי.
"הקללות שלך הן פשוט משהו מיוחד," ירין אמר והוא וסאלי המשיכו לצחקק בדרכם לאולם הספורט.

הוא פיסק את רגליו וכופף אותן כשכידרר כדור סל בצבע כתום עז עם סימונים שחורים עליו. הוא כידרר אותו מאות פעמים וטוהר קיבל סחרחורת רק מלהסתכל עליו.
"פשוט תמסור את הכדור." הוא אמר.
"לא, אתה אמור לבוא ולקחת אותו בעצמך." עמית אמר והרים את גבותיו בהתגרות לעבר טוהר.
טוהר נאנח. הוא התקדם בצעדים איטיים לעבר עמית והושיט את ידו בעצלנות לעבר כדור הסל.
"נו באמת," עמית אמר והתרחק מטוהר, מכדרר במקצועיות את כדור הסל בין רגליו. "אתה לא רוצה את הכדור?"
"לומר לך את האמת? אז לא, אני לא רוצה את הכדור." טוהר אמר והמשיך לגרור את רגליו לעבר עמית.
"שקרן, אני רואה את התשוקה בעיניים שלך." עמית אמר והסתכל לתוך עיניו הירוקות והעייפות של טוהר. הוא העביר את כדור הסל בין רגליו של טוהר והתקדם אל הסל שהיה מולו. הוא קפץ קפיצה מרשימה והטביע את הכדור לתוך הסל בצורה שתשפיל כל יריב אחר.
"כל הנקודות לעמית! כל הבנות משתוללות בקהל! ווהוווווו!!!" הוא אמר וטפח על חזהו כמו טרזן. הוא וטוהר עדיין היו לבושים במדי הספורט הכחולים שלהם.
"מתי ההפסקה התחילה בכל מקרה?" טוהר שאל את עמית והסתכל על אולם הספורט הענק שהיה ריק מאיש.
"מה יש לך? הרגע ויקטור אמר שאנחנו משוחררים. כל השאר יצאו מהאולם לפני חצי שנייה."
טוהר מתח את ידיו לאחור. "אז למה אנחנו עדיין כאן?" הוא שאל למרות שכבר ידע פחות או יותר מה התשובה.
עמית כיחכח בגרונו במבוכה וזרק את כדור הסל לכיוון הסל במטרה לקלוע אותו. הוא החטיא ואז הסתכל על טוהר כאילו הוא האשם בכך.
"למה אנחנו עדיין כאן?" טוהר שאל שוב והרים את ידיו לאוויר והסתובב סביב עצמו.
"אני… מלמד אותך איך משחקים כדורסל." עמית אמר ורץ עם הכדור סביב טוהר.
"לא צריך. אני לא רוצה. אבל אתה יודע מה אני כן רוצה? לאכול. בוא נלך לקפיטריה, אני בטוח שסאלי וירין יבואו אחר כך גם…" טוהר אמר וניסה לחטוף את כדור הסל מידיו של עמית ללא הצלחה.
"אתה גם ככה לא אוכל את האוכל של הקפיטריה, אז למה אתה רוצה ללכת לשם עכשיו? …ומי דיבר בכלל על סאלי וירין?" עמית אמר.
טוהר משך בכתפיו. הוא השאיר את פניו חתומות כדי לא לחשוף את כוונותיו ואז הוא הסתער על כדור הסל שהיה בידיו של עמית. עמית התחמק שנייה לפני שידיו של טוהר נגעו בו.
"עכשיו אנחנו משחקים!" עמית אמר. "ואם כבר מדברים על סאלי הסתומה… אתם חברים או משהו בסגנון?" הוא שאל את טוהר כשכידרר שוב ושוב את הכדור.
"מה זאת אומרת? אני וסאלי…" טוהר השתעל קלות. "אני וסאלי… בסדר כזה…" טוהר אמר ועמית הרים את גבותיו.
"מה זאת אומרת? מה זה 'בסדר כזה'? תגיד שאתם לא חברים וזהו…" עמית אמר.
טוהר נראה פגוע לשנייה. "זה לא שאנחנו לא חברים!" הוא אמר ואז ניקה את גרונו בעזרת שיעול. "זאת אומרת, זה לא שאנחנו לא חברים… פשוט… אנחנו בקושי מדברים…"
"בקושי מדברים, הא?" עמית חזר על דבריו של טוהר והמשיך לכדרר את כדור הסל.
"כן…" טוהר אמר חלושות והוריד את מבטו אל נעליו.
"ולמרות שאתם 'בקושי מדברים' אתה עדיין מאוהב בה, הא?" עמית אמר וטוהר הרים מיד את ראשו.
"אני לא!" הוא אמר ונמשיו בלטו.
עמית חייך והתחמק מידיו של טוהר. "אז למה אתה מסמיק?"
"אני לא מסמיק, אתה מסמיק!" טוהר אמר והצביע על עמית, למרות שהוא כלל לא הסמיק.
"ותגיד לי, למה שאסמיק?" עמית, שלא קנה את דבריו, אמר.
"כי אתה מאוהב בה בעצמך!" טוהר הסתער שוב על הכדור שהיה בידיו של עמית. עמית קפא לשנייה, מה שאיפשר לטוהר לחטוף את הכדור הסל מידיו.
טוהר חיבק את הכדור וגונן עליו מפני ידיו המרושעות של עמית.
עמית הירהר לשנייה במה שטוהר אמר ולחייו העלו גוון עדין של וורוד. הוא מחה את הזיעה שהייתה מעל שפתו בגב ידו והחל לרדוף אחרי טוהר. "חתיכת…" הוא קילל חרישית.
טוהר שם לב שעמית מתקרב אליו במהירות מסוכנת. הוא פלט צרחה צרודה ורץ כל עוד נפשו בו. הוא טירטר את עמית בכל רחבי האולם בעוד כדור הסל מעורסל בין ידיו.
"בוא לכאן!" עמית שאג לעבר טוהר.
"בוא תנסה לתפוס אותי!" טוהר אמר אך הוא ידע שהוא לא רוצה לאתגר את עמית. הוא במהירות החל להתעייף.
"הו, אני הולך לתפוס אותך… וכשאני אתפוס אותך אני אגרום לך לבלוע את הכדור!" עמית צעק אל גבו של טוהר.
טוהר צווח ורץ אל הדלת האחורית של אולם הספורט בכוונה להימלט אל חצר הספורט ובכך אולי לקבל תמיכה ממורי הספורט שהיו שם.
הוא רץ ורץ, וכשהיה במרחק נגיעה מהדלת, עמית הסתער עליו והשטיח אותו על הריצפה.
טוהר שכב על גבו ועמית היה מעליו, כדור הסל בידו וחיוך פרוע על פניו. "עכשיו… מה אמרת עליי?"
"אתה… לא באמת מתכוון לגרום לי… לבלוע את זה, נכון…?" טוהר אמר והסתכל על כדור הסל שהיה בידו של עמית. הוא התאבק לנשום, אבל לא נראה שלעמית אכפת ממש.
"תלוי מה תהיה התשובה שלך." הוא אמר.
"תשובה למה…?" טוהר שאל ועדיין התאמץ לנשום.
"האם אתה מאוהב בסאלי?" עמית שאל את טוהר שניסה לחלץ את עצמו מידיו.
"אני. לא. מאוהב. בה!" טוהר הדגיש כל מילה ומילה.
עמית השמיע קול רובוטי קצר. "ביפ. לא נכון."
"מה- רד ממני כבר." טוהר אמר והתנוענע תחת עמית.
"אני שואל שוב: האם אתה מאוהב בסאלי?" עמית אמר.
טוהר הניד בראשו לשלילה בעצבנות, אך כשנזכר בסאלי עצמה הוא הפסיק. ואז פתאום פרצופה הופיע מולו. הוא עצם את עיניו וטילטל את ראשו לצדדים במרץ כדי להיפתר מפרצופה של סאלי, אך העובדה שהוא עצם את עיניו רק תרמה לדבר להופיע מולו בצורה ברורה יותר. ואז הוא ראה את שפתיה האדומות סגולות… הוא ראה את עורה הכהה בצבע מוקה… הוא ראה את פצעוניה הזעירים שהיו על לחייה ועל גשר אפה, פצעוניה ששיוו לה מראה נמשים… ואז לבסוף הוא ראה את עיניה… עיניה החומות בהירות… עיניה המהפנטות כל כך… הוא עצם את עיניו חזק כל כך שראשו פעם בכאב. לחייו נצבעו בצבע אדום עז ונמשיו בלטו מתמיד.
"יו, אתה חייב לראות איך אתה מסמיק!" עמית, שעדיין היה על טוהר, אמר. הוא צחק ואז טוהר פקח את עיניו.
"עזוב אותי! אתה בעצמך מאוהב בה!" הוא אמר ועמית מיקם את ידו הפנויה על צווארו של טוהר.
"תגיד את זה שוב אם יש לך אומץ." עמית אמר וחשף את שיניו.
"אבל כולם יודעים את זה, עמית! כולם רואים איך אתה מתסכל עליה, פפפ… ו… אתה קורא לה בשמות גנאי תמיד, אבל בסופו של דבר אתה לא באמת מתכוון למה שאתה אומר… פפפ, אתה באמת באמת מאוהב בה, הא?" טוהר אמר באומץ ועמית החל לחנוק אותו.
"אבל אני צודק!" טוהר צייץ וניסה להוריד את ידיו של עמית ממנו.
"תסתום!" עמית אמר בפניו סמוקות.
"אתה… לא באמת מתכוון להרוג אותי… כן…?" טוהר החל להשתעל.
"מה, חשבת שאני אתן לך לחיות אחרי זה, יא חתיכת חרא?" עמית אמר ובדיוק הדלת מולם נפתחה.