החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 1

לחשושים מילאו את הכיתה החצי ריקה מתלמידים. הכפור ששרר בחוץ הטביע את חותמו על חלונות הכיתה והעניק להם מראה צחור.
סאלי ישבה במקומה הקבוע והביטה על החלונות המעוטרים פריחות לבנות כצורות פרחים. היא קימטה את גבותיה. שיעורה הראשון היה אמור להתחיל לפני כמעט חצי שעה, אך עדיין לא נראתה המורה הנוכחית באופק. עיניה של סאלי טיילו בכיתה בשעה שרקעה ברגלה בשקט ובקצב.
"כדורגל?" הוא חזר.
"כן, בעיה?" הוא שאל. עיניו היו אפורות בהירות, שיערו המבולגן וחסר הברק היה בצבע חום בהיר ועורו הבהיר והיפה היה בצבע שנהב.
"לא, לא. זה פשוט שזכרתי שהיית בקבוצת כדור העף שנה שעברה, לא?" אותו הנער היפה ממקודם אמר. עיניו ושיערו היו בצבע חום כהה ועורו היה בצבע חום סיינה. סאלי זיהתה אותו. זה היה אותו תלמיד מכיתתה שרץ למועצת התלמידים- אביעד.
"הא… כן. אבל ויקטור המאמן הציע לי להיות בקבוצת הכדורגל השנה, אמרתי כן." הנער משך בכתפיו.
"וגם… אין לי כוח להתמודד ולהילחם על תפקיד קפטן קבוצת כדור העף."
"למה אתה צריך להילחם השנה על תפקיד הקפטן?" אביעד שאל.
"כי אני יודע שעוד מישהו יתחרה עליו…"
"מי?" שאל אביעד ונראה משועשע.
"איימי." הנער אמר בפרצוף עייף.
"אייייי. קוץ בתחת." אביעד אמר והנער הנהן קלות. הוא הפנה את מבטו לשולחנה של סאלי במקרה והופתע לגלות שהיא מסתכלת לכיוונם.
סאלי הסיטה את מבטה מאביעד וחברו במהירות. היא התעסקה עם ציודה שעל שולחנה. היא לא התכוונה להקשיב לשיחתם.
קול גרירת כיסא נשמע לצידה של סאלי והיא הפנתה את מבטה לכיוונו. היא צפתה בשתיקה בעמית שהניח את תיקו על השולחן והתיישב במקום הישיבה שאמור היה להיות של טוהר.
"בוקר טוב?" סאלי ספק אמרה ספק שאלה. היא ראתה שעמית התבלבל וטעה לגבי מקום ישיבתו, אך היא לא רצתה לתקן אותו מחשש שזה יתפרש כהעלבה.
עמית לא התבלבל. הוא ראה שהמקום ליד סאלי פנוי אז הוא החליט לנצל זאת.
"המורה עדיין לא פה?" עמית שאל בפיהוק.
סאלי הנידה בראשה לשלילה.
"הא." עמית אמר קצרות.
"תגידי," הוא אמר לאחר כמה רגעים והשתהה לרגע. הוא ניסה להיזכר במה שמאי אמרה לו לגבי השמועה שהופצה על סאלי.
"מה…?" סאלי שאלה ועיניה הביטו ברצינות במחברתה כשעיפרונה בידה.
עמית גירד את סנטרו ולא ענה לסאלי. נכון! מאי אסרה עליו ועל כל אחד אחר לדבר על השמועה שהופצה על סאלי. היא ניסתה להסתיר אותה מסאלי בצורה נואשת כל כך שעמית חשב שהיא עוד מעט תתחיל לצוד בידיה שלה כל תלמיד שיעז להוציא מפיו את השמועה.
"לא משנה." הוא אמר לבסוף. הוא נזכר ביום ההוא שמאי איימה עליו במספריים חדות שאם הוא יספר לסאלי על השמועה שהופצה עליה היא תוציא לו את העיניים. הוא לא רצה להסתכן.
"מה לא משנה?" סאלי הרימה את עיניה ממחברתה.
"אמרתי לא משנה!" עמית אמר בכעס ובחן את פרצופה של סאלי. איך זה הגיוני שכל פעם שהוא מביט בה היא נהפכת יפה יותר?
"אבל למה??" סאלי שאלה בעקשנות.
"ל א מ ש נ ה." עמית אמר בעצבנות וגילגל את עיניו כשעיניה של סאלי נצצו בעצב.
"פפפ…" סאלי פלטה מפיה בשמץ של חמיצות. היא חזרה לשחק איקס עיגול עם עצמה.
עמית הסתכל לכיוון שולחנה של מאי. ראשה היה מוטל על שולחנה ופיה היה פתוח קמעה. היא הייתה ישנה, הוא הניח. הוא הוריד את ראשו עד שסנטרו נגע בשולחנו הקר של טוהר והוא הפנה את מבטו אל לוח הכיתה. הוא תהה לעצמו למה מאי מתאמצת כל כך להסתיר את השמועה שהופצה מפני סאלי, הרי בכל זאת היא תגיע לאוזניה של סאלי, לא כך? וגם, הוא חשב, השמועה לא הייתה כזאת נוראית, רק שקר גס הייתה. כזאת שהיה צריך רק לשמוע עליה ולהתעלם מקיומה. אבל לא, התעקשה מאי, היא הכריחה את האחרים לנצור את פיהם ולא להזכיר בפני סאלי את הבדיחה הגרועה הזאת.
"אבל איפה היית בכל מקרה?" סאלי שאלה את עמית בזמן שהתלבטה אם לתת לעצמה לנצח או לפיצול האישיות שלה במשחק איקס העיגול המשורבט על מחברתה.
"אני? הייתי במגרש הכדורסל…" עמית, שלא היה בטוח שסאלי פנתה אליו, אמר. הוא שיחק במגרש הריק לבדו ועם כדור סל נטוש שמצא בו. הוא החליט לנסות כמה טכניקות כדורסל לפני שיחזור לכיתתו כדי לבדוק אם המורה הואילה בטובה להתחיל את שיעורה.
"הא? מאיפה קיבלת רשות?" סאלי עיקמה את אפה וסובבה את ראשה לעבר עמית.
"מה זאת אומרת?" עמית שאל.
"מה זאת אומרת מה זאת אומרת?" סאלי אמרה, ואז היא התנשפה בבהלה. "אתה- אתה פרצת למגרש הספורט??" היא שאלה כלא מאמינה. מתחילת השנה לא התקיימו להם שיעורי ספורט. הסיבה, שיערה סאלי, הייתה שבית הספר לא רצה להכביד עם שיעורי הספורט ישר בתחילת שנה.
"מה- למה שאני אעשה את זה??" עמית אמר. "המגרש כבר היה פתוח."
"ולמה שהוא יהיה פתוח ככה פתאום?" סאלי שאלה בפקפוק.
עמית הסתכל על סאלי כאילו היא חמור מדבר. "…כי היום מתחילים את שיעורי הספורט."
"מההההה??" סאלי כמעט צעקה. "אבל- אבל אני בכלל לא באתי מוכנה היום!"
"סאלי, אל תהיי טיפשה." עמית אמר. כולם ידעו שלא צריך לבוא מוכנים לספורט, לכן כשסאלי אמרה זאת הוא לא יכל שלא לגלגל את עיניו.
"אתה טיפ- אתה לא חכם בעצמך…" סאלי מילמלה בשקט כשידה מסתירה את פיה.
"פפפ- מה אמרת??" עמית קרא בקול למרות שכבר שמע מה סאלי אמרה. לשמוע את סאלי מנסה להחזיר לו העלבות היה מחזה נדיר מאוד. מחזה שהוא נהנה ממנו מאוד.
"כלום!" סאלי נופפה בידיה בביטול.
"תגידי לי מה אמרת עכשיו!" עמית זייף את הכעס בקולו וסאלי פלטה צווחה מפיה.
"לא אמרתי כלום, עמית!" היא צייצה.
עמית נשך את שפתו בכדי לא לצחוק, אך הוא נשבר לבסוף. "את כל כך מטומטמת, אני לא יכול!"
סאלי פתחה את פיה, אך לפני שענתה לעמית דלת הכיתה נפתחה.

אישה במדי ספורט כחולים ואדומים נכנסה לכיתה. היא התקדמה אל שולחן המורה, נעמדה מאחוריו והטיחה בו את ידיה בקול, מה שגרם למאי ליפול מכיסאה בבהלה. על פניה החמורות של האישה נראו קמטים מועטים. "בוקר," היא אמרה והסתכלה על הכיתה בחומרה, מאתגרת את אחד התלמידים להשלים את מה שאמרה.
"טוב?" סאלי מילמלה והסיטה את מבטה מהאישה במהירות כשעיניה המאיימות הסתכלו עליה.
אחד התלמידים בכיתה הסתכל על סאלי כאילו היא השתגעה.
"בוקר מה?" האישה שאלה בשקט והתקדמה אל שולחנה של סאלי.
"טוב?" היא צייצה ועמית הניד את ראשו מצד לצד. בעיה שלה, חשב, היא אמורה לדעת לא לענות למורה הזאת.
"עיניים אליי כשמדברים איתי." המורה אמרה כשסאלי הסתכלה לעבר עמית בבקשה אילמת לעזרה.
סאלי הסתכלה לתוך עיניה של המורה בחוסר רצון.
"תלמידה חדשה, הא? מה שמך…?" המורה שאלה.
"סאלי, סאלי שחר." היא ניסתה לבלוע את רוקה בצורה הכי לא בולטת שיכלה.
"אז שחר, מה הוא סוג הספורט שאת הכי אוהבת לבצע?" המורה שאלה בטון מסוכן.
"לא… לא יודעת…" סאלי מילמלה ופחדה מדי להסיט את מבטה מהמורה.
"מה זה?" המורה הגבירה את קולה כשלא שמעה את דבריה של סאלי.
"ריצה!" סאלי פלטה במהירות בלי לחשוב. אך אז היא הבינה מה אמרה. היא תיעבה את סוג הספורט הזה. רק שתי דקות ריצה נדרשו כדי להכריע אותה ולהשאיר אותה חסרת נשימה ומובסת על הקרקע.
"יופי. בשיעור ספורט היום העונש שלך יהיה לרוץ בלי הפסקה עד שאומר לך שזה מספיק. הבנת? יש לך רק הפסקה אחת של עשרים וחמש שניות, תנצלי אותה בחוכמה. אחרי שניצלת את ההפסקה שלך, את לא תעצרי. ואם את כבר לא יכולה לרוץ- תזחלי." המורה חזרה לשולחן המורה וסאלי ייללה מצער כחתול מאחוריה.
"עכשיו," המורה הטיחה את ידיה שוב על שולחן המורה. "איפה שאר התלמידים?" היא בחנה את הכיתה החצי ריקה מתלמידים.
"פקקים?" אחת התלמידות ניחשה.
"אולי שעון המעורר התקלקל להם?" אחרת אמרה.
"אולי הם לא באו היום בכלל?" אותו הנער שדיבר עם אביעד קודם לכן הציע.
"וזה למה?" המורה שאלה אותו.
"אם לא שמת לב," אביעד אמר והחווה בראשו לעבר חלונות הכיתה. "קר במיוחד היום…"
"ומה זה קשור?" המורה שאלה שוב והבליגה לאביעד על הדיבור החצוף שלו.
אחת התלמידות הרימה את ידה ואמרה, "החוק בבית הספר אומר שאם המעלות בבקרים הן פחות מאחד עשרה, התלמידים יכולים להחליט אם להישאר בבית או לבוא לבית הספר ללמוד."
"החוק בבית הספר אומר נייה, נייה, נייה ונייה!" המורה חיקתה את קולה של התלמידה בצורה מזלזלת. "אפסים בטלנים!" היא אמרה והתיישבה בזעם בכיסא שהיה מול שולחן המורה.
סאלי הרימה יד רועדת כדי לקבל רשות דיבור. לאחר שראתה שהמורה מסתכלת עליה ומעניקה לה רשות דיבור אילמת, היא אמרה, "המורה, אמור להיות לנו שיעור ספרות עכשיו, את יודעת איפה המורה?" ועכשיו, כשהמורה הייתה רחוקה ממנה מספיק והאימה שאפפה אותה התנדפה ממנה, סאלי ראתה את המורה לספורט כאדם רגיל ולא מאיים כפי שהייתה לפני כמה רגעים: עיניה היו כחולות כהות כים סוער, שיערה שהיה צבוע לבלונד מזעזע היה מסופר בתספורת קארה, וצבע עורה המשוזף היה בצבע סלמון בהיר.
"מה אני נראת לך," המורה אמרה ושמה את רגליה על השולחן. "שמרטפית שלה?"
"לא… אבל- א-אז… למה את פה?" סאלי אמרה וקיוותה ששאלתה לא נשמעת חצופה מדי.
"ממלאת מקום." המורה אמרה בקצרה והורידה את רגליה משולחן המורה כשלא היה לה נוח מספיק. "מה אתם לומדים בדרך כלל?" היא שאלה, ולפני שסאלי העלתה על שפתיה את תשובתה לשאלתה היא אמרה, "בסדר. אז תכתבו לי סיפור בכל נושא שתרצו ותציגו אותו בסוף השיעור. יש לכם… שלושים דקות לסיים את הסיפור."
"אבל המורה, ככה המורה לספרות לא מלמדת בשיעו-" סאלי החלה לומר, אך הפסיקה לדבר כשהמורה הסתכלה עליה באיום.
סאלי ניגשה אל מחברתה וכמוה עשו השאר. המורה לספורט פיהקה בדיוק כשדלת הכיתה נפתחה.
טוהר וירין נכנסו לכיתה יחד בחיוכים, מתקדמים למקומתיהם.
"אֵפ, אֵפ, אֵפ. למה אתם מרשים לעצמכם לאחר?" המורה לספורט שאלה את השניים.
"היו פקקים בכבישים." ירין אמר והסתכל לכיוון המורה.
"אז הייתם יוצאים מוקדם יותר." המורה אמרה.
"לא יכולנו לנבא את הפקקים…" ירין אמר ופיה של סאלי נפער. היא חשבה שלדבר בחזרה למורה לספורט זה דבר אסור.
המורה הסתכלה עליהם לכמה רגעים כמתלבטת אם להעניש אותם או לא, ואז עשתה תנועה קצרה בראשה לכיוון מושביהם והשניים קיבלו את אישורה.
ירין הניח את תיקו על הריצפה והתיישב במקומו.
טוהר נאנח כשראה את עמית יושב במקומו הקבוע. הוא התקדם אל שולחנו בעייפות ואמר לו בהדגשה, "בוקר טוב."
"בוקר טוב, טוהר!" סאלי אמרה וישר בדקה בעיניה שהמורה לא שמעה אותה.
"בוקר טוב, סאלי." טוהר הסמיק קלות וחייך. הוא גירד את ראשו במבוכה כשסאלי חזרה להתעסק במחברתה.
"מה טוהר? שכחת את מקום המושב שלך?" המורה שאלה בחוסר סבלנות כשראתה שטוהר עדיין עומד.
"אה, לא ממש. פשוט מישהו יושב במקום שלי, במקום הקבוע שלי." טוהר אמר ועמית נראה פתאום עסוק מאוד במחברתו, כאילו לא מדובר בו.
"טוהר, איחרת, וזאת הבעיה שלך ולא של עמית. ועוד חצי מהכיתה לא הגיעה, אז יש לך הרבה מקומות פנויים לשבת בהם." המורה אמרה.
"אבל אף אחד מהם לא ליד סאלי…" טוהר שמע את עצמו אומר בראשו. הוא הסיט את מבטו מחיוכו המרתיח של עמית.
"לא אכפת לי בכל מקרה," הוא אמר כשחיוך עדיין היה מרוח על פניו של עמית.
טוהר התיישב במקומו של עמית והוציא את ציודו. נייר פגע בפוני שלו ונפל על מחברתו שעדיין הייתה סגורה. הוא ישר ידע מי זה היה. הוא הפנה מבט כועס אל עמית ואז קלט בזווית עינו שסאלי מצמידה את ידה אל פיה בהבעת בהלה. היא הורידה אז את ידה מפיה ואמרה בלי קול, "מצטערת." פניו הכועסות של טוהר ישר נמסו והוא חייך. "הכל טוב…" הוא אמר לסאלי.
סאלי הצביעה על הנייר המקופל שהיה מונח על השולחן של עמית. טוהר פתח אותו ואז גילה שכתוב בו משהו.
הוא קימט את מצחו לעבר סאלי אחרי שקרא את פתקה. סאלי משכה בכתפיה כתגובה. היא כתבה לו בפתק את המשימה שהמורה לספורט נתנה להם לשיעור הזה.
סאלי לא הסיטה את מבטה מטוהר. היא חיכתה שהוא יתיק את מבטו ממנה ראשון, אך זה לא קרה. היא חייכה אליו, וחיוכו של טוהר עלה על שפתיו בטעם מתקתק. הם המשיכו להסתכל אחד על השני בלי סיבה. הוא פחד להתיק את עיניו ממנה, שמא הרגע הקסום הזה יתפוגג.
סאלי הסתכלה לתוך עיניו של טוהר שהיו בצבע ירוק ים כהה. הן כל כך יפות, חשבה. היא עדיין לא פיענחה למה הם עדיין ממשיכים להסתכל ככה אחד בשני, אך עיניו היו מהפנטים מכדי שתפסיק.
"סאלי," עמית אמר והעביר בעצבנות את מבטו מטוהר לסאלי.
"מה?" סאלי שאלה ופנתה להסתכל בעמית.
טוהר החזיר את מבטו אל פתקה של סאלי ונזכר בעבודה שמורתו לספורט אילתרה. הוא פתח את מחברתו והוציא את ציוד הכתיבה שלו בחיוך. משום מה הוא לא יכל להוריד את חיוכו מפרצופו, לא משנה מה. הוא כתב את נושא הסיפור שלו בראש המחברת ופזל אל סאלי. "כל כך יָפָה," לחש לעצמו ולחייו עדיין היו סמוקות קלות.
"מה זה היה לעזאזל?" עמית חשב לעצמו והמשיך להעביר את מבטו מסאלי לטוהר, "לא משנה, לא אכפת לי. אני לא אוהב את זה."
"מה?" עמית שאל את סאלי כשהתעורר ממחשבותיו.
"לא קראת לי…?" היא שאלה.
"אהה, כן. את- יש לך כבר רעיון לסיפור?" עמית שאל.
היא פזלה למחברתה הריקה, היא עוד לא מצאה נושא לסיפור. היא כיסתה את מחברתה בידיה ושאלה את עמית, "מה איתך? לך יש כבר רעיון לסיפור?"
"לא…" עמית אמר וניסה להציץ במחברתה של סאלי.
"הא, אוקי…" סאלי אמרה וידיה המשיכו לכסות את מחברתה.
"אבל למה את מסתירה את המחברת שלך? את חושבת שאעתיק ממך?" עמית שאל.
"אנייייי?? לאאאא, מה פתאום." סאלי אמרה במלוא הציניות שיכלה לאסוף.
"אוקי… אז תני לי להסתכל במחברת שלך." עמית אמר.
"ולמה שאני אעשה זאת?" סאלי שאלה בחיוך כשראתה את פרצופו המעוצבן של עמית.
"פשוט-" עמית הושיט את ידו לעבר מחברתה של סאלי, אך סאלי הרחיקה אותה לאחור.
הגבה השמאלית שלו קפצה בכעס והוא אמר, "מה את עושה? תני לי שנייה." הוא הושיט את ידו רחוק יותר, אך סאלי הצילה את מחברתה בכך שהזיזה אותה ימינה.
"נו, מה הבעיות שלך!" עמית התאמץ לתפוס את מחברתה, אך סאלי כל פעם שינתה כיוון.
סאלי ציחקקה בלי קול כשעמית ניסה לצוד את מחברתה ללא כל הצלחה.
לבסוף הוא תפס את ידה המחזיקה במחברת. הוא חייך והושיט את ידו האחרת כדי לקחת מסאלי את המחברת.
סאלי הידקה את אחיזתה במחברת, אך ידעה שזה לא יועיל כל כך. ידה התפוסה התפתלה בנסיון להשתחרר מאחיזתו של עמית.
עמית אחז במחברתה של סאלי ומשך אותה לכיוונו. היא לא זזה, אך זה היה רק כיוון שהוא לא התאמץ.
"תשחררי, אני נותן לך זכות בחירה עכשיו לפני שאקח אותה בכל מקרה." הוא אמר והמשיך להחזיק במחברתה באופן רפוי.
אך לא רק שסאלי לא שיחררה את מחברתה, היא גם משכה אותה אליה וחילצה את ידה התפוסה כשלא היה מוכן.
גבתו שוב קפצה בזעם והוא הושיט את ידו קדימה, סגר אותה על מחברתה של סאלי ותפס בעצם אוויר ריק.
סאלי חייכה אל עמית, וזה רק גרם לו להתעצבן יותר.
"תביאי כבר-" הוא הושיט את ידו אל מחברתה של סאלי, אך היא הרחיקה אותה שוב לאחור.
עמית החליט שנמאס לו. הוא הושיט את ידו אל מחברתה בפעם האחרונה, וכשסאלי הרחיקה אותה שוב פעם ורחוק יותר, הוא נשען קדימה ותפס את ידה, אך הפעם ביתר אגרסיביות.
"עמית!" סאלי קראה כשפרק כף ידה החל לכאוב. המורה הפנתה את מבטה אליהם במהירות ואז נעמדה. "מה אתם חושבים שאתם עושים?" היא שאלה בקולה המחוספס.
"פשוט תביאי-" עמית אמר. הוא לא שם לב שאחיזתו מכאיבה לה. הוא הושיט את ידו וכמעט השיג את מחברתה של סאלי.
סאלי קלטה שהמורה לספורט מסתכלת עליהם ואימה אחזה בה. היא משכה את מחברתה לאחור, יותר מדי לאחור, וזה היה נראה שמחברתה היא זאת שמושכת את סאלי ולא ההפך.
וככל שסאלי התרחקה יותר לאחור כך עמית נשען יותר קדימה. ידו של עמית סוף סוף נגעה במחברתה של סאלי, ואז זה קרה-
בתיאום מושלם, חלק מרגלי הכיסאות של עמית וסאלי התנתקו מהריצפה יחד.
סאלי צווחה כשהרגישה איך הכיסא נוחת איתה לכיוון הריצפה. עמית פלט מפיו צווחה צרודה ואחז במחברתה של סאלי, כאילו יכלה להגן עליו מהנפילה שנגרר אליה.
"תעצרו!" המורה לספורט נבחה, אך לא סאלי ולא עמית יכלו לעשות דבר בשלב הזה.
נשמע קול חבטה עמום והכיתה שהייתה מלאת קולות כתיבה השתתקה. אפילו הגשם שירד בחוץ נשמע רחוק.
סאלי הייתה מוטלת על ריצפת הכיתה הקרה, חסרת נשימה. למזלה, מעילה העבה ריכך את נפילתה, אך כובע המעיל לא הגן על ראשה והוא פעם כעת בכאב.
ובשונה מסאלי, מי שריככה לעמית את הנפילה הייתה סאלי עצמה. הוא נחת עליה שנייה לאחר שפגעה בריצפה.
"אאוץ'!" סאלי קראה כשעמית עדיין היה לחוץ לחזהּ. עיניה דמעו בכאב והיא עדיין הרגישה שראשה הולם בכוח.
ולא רק חזו היה לחוץ לחזה של סאלי, אלא גם לחיו הייתה דבוקה לשלה. הוא הרים את ראשו ממנה במהירות וצמרמורת קור עברה בגופו למרות שהיה לבוש במעיל. הוא הביט בה בעיניים פעורות. "אני על סאלי," הוא חשב לעצמו, "אני עליה, אני עליה, אני עליה, אני עליה, אני עליה, אני עליה, אני עליה."
"עמית!" סאלי אמרה במאמץ מאחר שעמית המעצבן, שהתעקש לקחת את מחברתה, היה עליה והקשה עליה לנשום.
אדמומיות התפרשה על פניו של עמית במהירות שיא ואז הוא הרגיש שמושכים אותו מאחור.
המורה לספורט תפסה במעילו של עמית ויצבה אותו על רגליו בפרצוף זועם. הוא עדיין היה המום מכדי לדבר וריח של וניל עלה באפו.
אחר כך המורה התקדמה אל סאלי השכובה על הריצפה ומשכה אותה ממעילה הלא מרוכסן. היא העמידה אותה לצד עמית בעל הפרצוף האדום.
"מה אתם חושבים שאתם עושים, הא?? גדלתם ביער, הממ?? ומי לימד אתכם לעשות את הדברים האלה, להיתלות על כיסאות ולקפוץ כמו חבורה של קופים!? פעם אחרונה שאראה אתכם עושים את התעלולים האלו! זאת הפעם האחרונה!!" המורה נבחה את נפשה על השניים.
עמית פזל אל סאלי, והיא מצידה השפילה את מבטה אל נעליה.
"עמית לשם," המורה אמרה לאחר שנרגעה טיפה. היא הצביעה על השורה הראשונה בכיתה ועל המושב הימני ביותר.
"שחר לשם," המורה אמרה והצביעה על השורה האחרונה בכיתה ועל המושב השמאלי ביותר.
"ועמית," המורה הסתובבה לעמית שהסתכל על סאלי בהבעה שלא ניתנת לפענוח. "חמש מאות שכיבות סמיכה היום, אריאל יהיה על הגב שלך."
סאלי לקחה את תיקה וניגשה למקום שהמורה ציוותה עליה לשבת בו. האזור סביב המושב היה נטוש- כיאה לשורה האחרונה ביום קפוא שכזה. היא שמה תיקה על הריצפה והתיישבה. היא הסתכלה על קלמרה שעל השולחן ומיששה את החלק האחורי של ראשה בזהירות. הוא לא כזה כאב עכשיו. היא הוציאה צבע רנדומלי מקלמרה וחיפשה את מחברתה. היא לא הייתה על השולחן. היא ליכסנה את מבטה לעבר מקומה הקבוע כדי לבדוק אם מחברתה עדיין על הריצפה באזור אבל מישהו בדיוק חסם את שדה ראייתה.
"היי." תלמידה במדים שחורים לבנים אמרה ועשתה צל על סאלי כשעמדה מעליה.
"היי?" סאלי אמרה והרימה את ראשה לעבר התלמידה.
התלמידה התיישבה לידה ושמה את תיקה על שולחנה. היא באה מאזור אחר של הכיתה, ידעה סאלי.