החיים על פי נינה – פרק 2

אני מתעוררת ולגמרי מאבדת את זה.
מאבדת תחושת זמן, מקום, ו.. איזה יום היום לעזאזל?
הכל חוזר אליי כשידיו הגדולות של שון מחזקות את חיבוקם בי והוא מוחץ אותי אליו.
זה קרה. זה באמת קרה. ואני חייבת לציין שזה היה מדהים.
אני נושמת עמוק ומחייכת לעצמי, אני כבר לא בתולה. אני חומקת מבין ידיו של שון ומשתדלת לא להעיר אותו. מציצה בשעון הגדול שבחדרו ומבינה ששעת בוקר מוקדמת, אני אפסיק להגיע הביתה, להתקלח ולהתארגן לבית ספר..
אני מתלבשת בזריזות ויוצאת מחדרו לכיוון הדלת. אני מתכוונת לפתוח אותה אבל היא נעולה, והמפתח..? שיט.
אני מנסה לחפש את המפתח, לעזאזל, איפה הוא כבר יכל להשים אותו?
אני חוזרת לחדרו של שון, הוא עדיין ישן לו בשלווה, כשהוא מרים את רגלו וכורך את השמיכה בין רגליו הערומות אני מצחקקת, הוא נראה כלכך שליו.
הישבן הלבנבן שלו מציץ כשהוא מחזק את חיבוקו בשמיכה ואני מסמיקה. בחיים לא הייתי במצב כלכך אינטימי עם מישהו, בעיקר לא מישהו כמו שון.
שון לא התפשר אף פעם, הוא לא היה שוכב עם כל אחת, גם את סיפורי הסקס הסוערים שלו יצא לי לשמוע כמה וכמה פעמים, ולא.. הוא לא חוסך בפרטים.
אני דיי שמחה ששון הסכים לעשות לי את הטובה הזאת, אבל דיי יהיה מביך להתעורר איתו בבוקר, או עצם העובדה שהוא יעיף אותי מהבית שלו כמו שהוא בדרך כלל עושה.
כי זה שון. מזיין והולך. לא דופק חשבון לאף אחת, אפילו לא לאבריל..
ואז אני קולטת את המפתח על השידה, אני מביטה בשון מבט אחרון וקולטת שהוא מתעורר.
אני לוקחת את המפתח וממהרת לצאת מהדירה שלו כמה שיותר מהר.
אני חומקת לרחוב הראשי במהירות, האוויר הקר של הבוקר גורם לי להקלה ושחרור. אני עולה על האוטובוס הראשון שאני רואה, ולא מפסיקה לחשוב על הלילה הקודם.
זה לא היה כמו שציפיתי. זה היה הרבה יותר מזה! זה היה מדהים.
כשאני יורדת מהאוטובוס ומתחילה ללכת מהתחנה אל הבית אני לא יכולה להתעלם מהכאב הקטנטן שבין רגליי.. מזכיר לי טוב טוב מה קרה לילה לפני כן.
שון היה לא כמו שציפיתי שהוא יהיה, הוא באמת היה עדין איתי, כמו שהוא הבטיח.. הוא לא חשב רק על לזיין אותי, הוא לקח את הזמן, בעיקר ליטף, נגע ונישק. וזה היה מרגיע ואפילו יותר כיף מהסקס עצמו.
אני מוציאה את המפתח ופותחת את הדלת, כולם עוד ישנים, אני עולה לחדרי בשקט. מדליקה את האור ומוודה שכלום לא השתנה בו מהרגע שעזבתי את הבית.
אני לוקחת את החלוק והולכת לחדר האמבטיה, המים הקרים גורמים לגופי לסמור אבל זה מרגיש כלכך טוב.
אני עוצמת את העיניים ומה שעולה לראשי זה רק פרצופו של שון מאתמול.
ואז אני חושבת על אבריל, היא זאת שהייתה אמורה להיות שם במקומי אתמול.. ומה יקרה אם היא תגלה?
לפי מה ששון זרק אתמול, הוא לא ממש מתלהב מהביקורים של אבריל וכנראה גם מהסקס שלה, אז אני מלאת תקווה שהוא לא יספר שום דבר.
הוא הריי רק עשה לי טובה, זה היה בשבילו רק עוד זיון.

"בוקר טוב" אני אומרת לאבריל, אמנדה וקרול שעמדו ליד הלוקרים וריכלו כהרגלן.
הן הסתובבו אליי, אבריל לא חייכה, רק הביטה בי בשאלה.
"הכל בסדר?" אני מכווצת את גבותיי בשאלה.
"שון ביקש ממני היום בבוקר את המספר שלך, למה?" היא שאלה ובדיוק צליל הודעה נשמע מהפלאפון שלי. הצצתי על הצג. מספר לא מוכר.
'נינה זה שון, לאן ברחת?'
הרמתי בחזרה את מבטי אל אבריל.
"אה.. כן, הוא שלח לי מזל טוב.." אני משקרת.
"אה" פרצופה חזר להיות רגיל.
"טוב, מעולה, כי אני מתכוונת לחזור אליו באופן רשמי" היא אומרת בביטחון.
"הוא מודע לכך?" צחקה אמנדה וגרמה לי ולקרול לחייך.
אבריל הסתובבה בחומרה. "הוא יידע"
"אבל הוא לא זה שנפרד ממך?" שואלת קרול בזהירות.
אבריל מחייכת את החיוך הערמומי והמוכר שלה, "הוא ישנה את דעתו" היא אמרה והרימה את שדייה בביטחון.
אני רואה את שון, מאט וקונור מרחוק מדברים ומתקרבים.
"טוב אני הולכת לשירותים" אני מודיעה ועוברת בפניה של המסדרון במהירות , נצמדת לקיר במקום להמשיך ישר. אני שומעת את הבנים מגיעים לבנות.
"איפה נינה, היא לא הגיעה היום?" שואל שון.
"למה אתה שואל?" שואלת אותו אבריל בקנאיות, היא תמיד הייתה כלכך קנאית בכל דבר שנוגע לשון..
"סתם…" הוא עונה ואז ממשיך "הפלאפון שלה תקין?"
"כן, הוא תקין. והיא הלכה לשירותים שון." ענתה אבריל.
"אה" הוא עונה ביובש.
במהלך כל היום ניסיתי להתחמק מהם, משון, מאבריל, חייתי בבועה משל עצמי, הכאב בין רגליי עדיין לא נעלם. ועצם העובדה שהשיעור האחרון היה ספורט ממש לא הרגיע אותי.
אולם הספורט היה גדול והריצה שהמאמנת החליטה להריץ אותנו רק גרמה לי לסבול יותר.
"היי נינה, מה קורה, לא ראיתי אותך כל היום" אומרת אבריל כשאנחנו רצות.
"כן.. סתם.. אני לא ממש מרגישה טוב" אני מתרצת.
"אה, חשבתי שנצא היום, אתמול היה לך יום הולדת ולא חגגנו לך, את בת 18 ביצ', סקס סמים ואלכוהול חופשי" היא אומרת והמכה שהיא נותנת לי בגב כמעט גורמת לגופי הקטן למעוד קדימה.
אבריל , אמנדה וקרול שלושתן היו כבר בנות 18, למעשה הן נולדו כולן חודש לפניי.
אחריי יום ההולדת 18 שלה, אבריל ישר עשתה הגדלת חזה, כבר מגיל 16 היא רצתה לעשות, אבל ההורים שלה לא הסכימו.. אז היה להם הסכם. גיל 18. הגדלת חזה.
וככה היה, יומיים אחרי היום הולדת שלה, אבריל כבר הייתה בחדר ניתוח.
להורים של אבריל אף פעם לא הייתה בעיה כספית, להורים שלה הייתה עבודה טובה והם חיו ממש טוב.
"כן.. אני לא חושבת שתהיה עם זה בעיה" אני מחייכת לאבריל שמחייכת אליי בחזרה וממשיכה לרוץ.
אני מחכה שכולן יסיימו להתקלח ולהתלבש אחריי האימון. אני לא מבינה למה חדר ההלבשה של הבנות כלכך קטן?
למה לבנים חדרי ההלבשה כלכך גדולים ושלנו לא? גם בנות מזיעות!
אחריי שכולן יוצאות והולכות אני נכנסת להתקלח באחד מתאי המקלחות. אני מזמזמת ויוצאת עם מגבת לבנה לחדר ההלבשה הריק.
אני עם גבי לדלת חדר ההלבשה, פותחת את המגבת וכשהדלת נטרקת אני מסובבת את ראשי במהירות ומצמידה את המגבת לגופי.
"את מתחמקת ממני" הוא קובע.
"שון, מה אתה עושה כאן, צא מכאן." אני אומרת ומחזקת את אחיזתי במגבת.
"למה ברחת היום בבוקר?" הוא שואל ומתקרב.
"מצטערת, לא חשבתי שזה יפריע לך"
ואז הוא משתתק, הוא נהיה מובך ופניו מאדימות במקצת. שון?
"אה..אני.. זה לא מפריע לי, זה פשוט היה דיי מעליב" הוא אמר.
אני צוחקת, "אתה צודק, לא הודיתי לך על הטובה שעשית לי אתמול" אני אומרת ולרגע שוכחת שאני רק עם מגבת.
הוא מרים את גבותיו בהפתעה "טובה?" הוא שואל.
"כן..ש..שכבנו" אני מנסה להסביר.
"אה, כן, בכיף" הוא אומר ואז מחייך, הוא מתקרב אליי "אז.. נהנית?" הוא שואל.
אני מחייכת בביישנות "כן, תודה"
הוא מתקרב יותר, מתקרב עד שחזהו נוגע בגבי.
"מה שון?" אני מנסה להבין.
"עדיין.. עדיין כואב?" הוא שואל ואני שוב נהיית אדומה.
"ק..קצת" אני ממלמלת.
"אל תדאגי, זה עוד מעט יעבור" הוא אומר ומלטף את כתפי החשופה לפני שהוא מתרחק.
"טוב, אתה צריך ללכת, אני רוצה להתלבש" אני אומרת.
"את יכולה להתלבש, אני לא מפריע" הוא משלב את ידיו ומביט בי בחיוך.
"תפסיק לדבר שטויות" אני אומרת.
הוא מתקרב אליי שוב, שוב נצמד לגופי "כבר ראיתי את כל כולך בייב" הוא לוחש לי ותופס בקצי המגבת. הוא מתכוון לפתוח אותה אבל אני עוצרת אותו ומתרחקת ממנו במהירות, הולכת לדלת ופותחת אותה.
"צא" אני אומרת בכעס ומסמנת לו לצאת.
הוא צוחק ומתקדם. "נתראה" הוא אומר משועשע ויוצא.