החיים יפים כשאת חלק מהם – פרק 6

•חן•
שתקתי. הסתכלתי על עמית, המבט שלה היה אטום. ירדן הביטה אלי בצפייה, אגם חייכה בשעשוע. רק אני לא חייכתי. לא ידעתי מה להגיד.
"נו?" שאלה ירדן בקוצר רוח.
"מה נו?" ניסיתי להרוויח זמן.
"את אוהבת את ליאב?" אגם שאלה שוב בסבלנות, החיוך לא סר מפניה.
"לא. אני לא אוהבת את ליאב. הוא רק ידיד שלי, וזה הכול." עניתי ברעד.
ולא הייתי בטוחה אם זאת האמת.
****
"תודה." חייכה אלי עמית כשחזרנו הביתה.
"על מה?" משכתי את כתפיי בתמימות. "מה עשיתי שאת אומרת לי סליחה?"
"לגבי ליאב." היא אמרה ושתקה.
"אני באמת לא אוהבת אותו, ואת יודעת שגם בחיים לא הייתי עושה לך את זה."
לחשתי לה בביטחון, אבל היא רק הביטה בי באדישות.
"אני לא מאמינה לך," היא אמרה. כאילו שלא רואים את זה.
"את לא חייבת להאמין. מספיק שאני לא עושה כלום ומאמינה שאני לא אוהבת אותו,
וזה כבר טוב. אני אחותך, ואני לא אעשה לך כזה דבר." אמרתי לה.
"באמת?" היא שאלה והסתכלה עלי בחוסר אמון.
"בשביל האהבה, תאמיני לי כי אני מכירה אותך, את תהיי מסוגלת לעשות הכול."
לחשה עמית.
"כשתגיע האהבה האמיתית שלך, את תאבדי את הראש ותסמכי רק על הלב.
ועל הלב, על הלב אי אפשר אף פעם לסמוך."

•רועי•
ישבתי על ספסל ליד מגרש בית הספר והסתכלתי על השמיים. כרגע גמרתי משחק כדורגל קשה עם מאור, והייתי חייב שקט לרגע. ומים, הרבה מים.
לפתע הרגשתי יד מלטפת אותי מאחור. צמרמורת עברה בי.
"היי." שמעתי קול מוכר והסתובבתי.
עדי עמדה מולי, שערה הבלונדיני אסוף לקוקו גבוה ועיניה השחורות בורקות.
היא חייכה אלי.
"מה את רוצה?" שאלתי, ובבת אחת כל המצב רוח הטוב שהיה לי התפוגג.
לא אהבתי את זה שעדי תמיד נמצאת שם, עומדת ביני לבין ירדן ומפריעה.
למה היא מפריעה? למה היא לא יכולה להתגבר ולהמשיך הלאה?
אח, בנות. האם אי פעם אני אבין אותן?
"סתם, הסתובבתי בסביבה והבחנתי בך, אז ישר באתי לפה. הרי אנחנו ידידים."
היא לחשה בקול מתגרה.
"לא. את טועה. אנחנו ממש לא ידידים, ואם את לא רוצה שנהיה אויבים אז כדי שנעוף מפה."
אמרתי בכעס, מנסה להשתלט על עצמי.
"טוב, בסדר. מה אתה כועס על כך? מה כבר עשיתי?" היא שאלה וגרמה לי להירגע קצת.
הרי אחרי הכול, מה כבר היא עשתה לי באמת? למה אני כל כך מתעצבן? למה אני צועק עליה בלי סיבה? ולמה, לעזאזל היא גורמת לי להשתגע?!
"רק רציתי לבקש ממך שתבוא אלי מחר לעזור לי בשיעורים. לא באתי בשביל לפתות אותך או משהו כזה, אתה יכול להרגע. אני פשוט גרועה בפיזיקה ושמעתי שאתה ממש טוב. באמת!. אז באתי לשאול אותך אם אתה יכול לבוא לעזור לי מחר. רק לשעה. מה אכפת לך, זה רק לעזור לי. שום דבר אחר לא יקרה." היא לחשה, ואני הסתכלתי עליה בחוסר אמון. אבל למרות הכול, להפתעתי, היא נראתה כנה לגמרי.
"סבבה. אבל רק שעה." אמרתי לה וחיכיתי שתסתלק.
הבטתי בה מתרחקת, וידעתי שאולי עשיתי שטות.
ואולי לא.