החיים יפים כשאת חלק מהם – פרק 5

•ליאב•
עמדתי מול המראה והתארגנתי. ידעתי שכולם כבר אוכלים, אבל… מה 'כפת?
אני אדפוק שם הופעה חבל על הזמן! שמתי חולצה מכופתרת עם פסים שחורים וג'ינס רגיל וירדתי למטה.
הדבר הראשון שראיתי היה את רועי וירדן. ירדן בהתה לשנייה במאור ואז חזרה לרועי. אחר כך ראיתי את אגם יושבת ליד מאור, ושניהם שותקים. ליד מאור עמד אבא שלו, שבדיוק התקשרו אליו כנראה מן העבודה כי הוא עמד ליד הכיסא ומלמל דברים לא ברורים אל תוך הטלפון שלו.
מבטי נתקל בחן ובעמית. אף אחת מהן לא שמה לב שאני נועץ בה מבטים. חן הייתה לבושה בשמלה בצבע אדום בהיר עם כתפיות נופלות, היה לה קוקו בלוף. עמית הייתה לבושה בחולצת בטן בצבע טורקיז עם עיטורים בכתפיות, וחצאית מיני שחורה. הן נראו כל כך שונות. לפתע הרימה עמית את מבטה אלי. החיוך שהיה על פניה נמחק, כמו בכל פעם שהיא רואה אותי. אני כבר התרגלתי לזה, אבל בכל פעם שהיא מסתכלת במבט הזה שלה, חסר החיוך הגדול שלה, המבט המרוחק והאדיש, זה קצת מתסכל אותי מבפנים. זה גורם לי להבין שאולי עשיתי לה בטוב שנפרדתי ממנה ולא גרמתי לה להיפגע כי אני לא אוהב חברות קבועות וישר הייתי בוגד בה בטעות, אבל פספסתי אותה. פספסתי את הידידות בינינו. הרי היינו יכולים גם להיות ידידים, או אפילו להגיד רק שלום וביי, לפחות עם חיוך גאה. אבל לא חשבתי על זה, וזה מה שקרה בסוף. כבר שנה שהיא לא מרפה מן העניין. היא טוענת שכשהיא רואה אותי היא לא יכולה להתעלם מן הזיכרונות שמציפים אותה. שמעתי אותה אומרת את זה לחן.
הו, חן. אני מודה, חן נראתה מעולה. השמלה הייתה בול בגזרה שלה. לפחות היא לא רואה שאני מסתכל עליה. כל כך באלי לחבק אותה, להיות לידה. אבל אני בסך הכול ידיד, וכמו שאמרתי, אין לי חברה קבועה.
"היי ליאב!" מאור הבחין שבאתי ונתן לי חיבוק חברי.
"אני רואה שלא שכחת גם את החבר השני שלך," אמרתי.
"איזה חבר שני בראש שלך? יש לי רק חבר אחד, יחיד ומיוחד!" אמר מאור ונתן לרועי כאפה קטנה.
"אנחנו תאומים, אז אנחנו אותו הדבר, לא?" שאלתי בערמומיות.
"נו?" שאל מאור.
"אז אם הוא חבר שלך, ואנחנו אותו הדבר, אז גם אני חבר שלך!" אמרתי כמו ילד קטן והתגשתי כל מילה.
"בחלומות הלילה," אמר מאור וצחק. ניסיתי להעמיד פני נעלב, אבל הצחוק של מאור הדביק אותי ומיד התחלתי לצחוק גם אני.
"אני מודה שהתגעגעתי לשטויות שלכם!" אמר מאור וכולנו צחקנו.

•ירדן•
בהיתי עוד רגע במאור. לא, לא בגלל שהוא חתיך, ולא בגלל שהוא שום דבר אחר. לא האמנתי שככה יראה החבר של רועי. הוא לא נראה מתאים לו. אולי אני טועה. משכתי בכתפיי והנחתי לרועי להרגיע אותי.
אמרתי לרועי שהוא יכול ללכת לעשות שטויות עם החברים שלו ואני בנתיים אשחק עם עמית וחן ואגם.
"מה זה, את עוזבת אותי?" שאל רועי והניד פני נעלב. נענעתי בראשי ונתתי לו נשיקה חטופה על השפתיים לפני שהלכתי.
"אני עוזבת אותך, לשעה אחת! תהיה מסוגל לחיות?" צעקתי לו לפני שנכנסתי לחדר של אגם. מהרתי להכנס כדי שהוא לא יספיק לענות לי.
"אני יכולה לשחק גם? רועי הצטרף לחברים שלו, ולי נשאר רק ללכת אליכן." חייכתי אל חן, עמית ואגם. חן משכה בכתפייה, עמית הנהנה בהיסוס ואגם סימנה לי וי עם היד.
"מה משחקים?" שאלתי את אגם.
"בוא נשחק אמת או חובה!" אגם הציעה, ואני הנהנתי.
"למה לא?" שאלה חן, ורגע לאחר כך עמית כבר הגיעה עם בקבוק פלסטיק מן המטבח.
סובבנו את הבקבוק. יצא עלי ועל אגם.
"אמת או חובה?" שאלה אגם.
"אמת." אמרתי בלי היסוס.
"אמת שאת אוהבת את רועי?" היא שאלה, ואני הנהנתי בגיחוך.
"ברור!" אמרתי בהקלה. זאת השאלה הכי קלה שאפשר לשאול.
סובבנו שוב את הבקבוק. יצא על חן ועל אגם.
"אמת או חובה?" שאלה שוב אגם.
"חובה." אמרה חן, קצת בלחץ אבל עם חיוך על הפנים.
"חובה עליך להגיד את האמת. האם את אוהבת את ליאב יותר מאשר כידיד?"
שאלה אגם וחייכה בשובבות.
חן הסמיקה. היא הסתכלה על עמית, פניה היו אטומות.
למה היא לא עונה כבר?