החיים יפים כשאת חלק מהם – פרק 3

•אגם•
"אל תגיד שלא התגעגעת! זה לא עובד עלי." שמעתי קול מוכר מן הסלון.
"בכלל לא התגעגעתי. אני מוכן לתת לך סטירה כדי להוכיח את זה אם אתה עדיין לא מאמין."
נשמע קולו של רועי. אם מי הוא מדבר? ולמה הקול השני נשמע לי מוכר?
התקרבתי יותר לסלון, והצצתי. רועי ישב על הספה ביחד עם בחור… בחור עם זיפים קטנים, עיניים כחולות ושער חום מסופר. הסתכלתי על הבחור עוד פעם. ואז ידעתי מי זה.
"אתה רשע, אמרו לך פעם את זה?" אמר מאור. אני מודע שהתרגשתי לשמוע שוב את הקול שלו. פעם היינו ידידים די טובים.
"למעשה, אגם אמרה לי שאני השטן אתמול… אבל היא לא נחשבת, אז זה רק אתה. ולמעשה, אתה אפילו עוד יותר לא נחשב… אז למעשה, אף אחד לא אמר לי שאני רשע. אבל אני יכול להתחיל למנות לך את האנשים שאמרו שאני מושלם. הרשימה עוד ארוכה…" רועי ענה בציניות.
"מרכלים עלי מאחורי הגב?" נכנסתי לסלון. מאור הביט בי מופתע, רועי חייך.
לא הבנתי למה מאור בוהה בי ככה. הסתכלתי על הבגדים שלי. גופייה שחורה וג'ינס בצבע כחול בהיר. חשוף מדי?
"רק דברים טובים!" אמר רועי, ומאור עדיין שתק.
"כדור הארץ למאור! מדברים אליך!" אמר רועי. מאור חייך אבל המשיך לשתוק.
"חכי רגע, אני יודע מה יעבוד… תביאי חתיכת עוגה מעוגת השיש שאמא הכינה אתמול."
רועי קרץ לי. משכתי בכתפיי אבל הבאתי לו חתיכת עוגה. רועי הציב את החתיכת עוגה מול אפו של מאור. עיניו של מאור נעצמו ונפתחו, ואז הוא ניער את ראשו.
"הו, אמרתי לך שזה יעבוד!" אמר רועי בניצחון.
"דביל! תן לפחות את העוגה!" אמר מאור.
"כן, הוא התאושש." התעלם רועי ממאור. "הנה, כך את החתיכה, חבר זבל." נאנח רועי אחרי שמאור נתן לו כאפה על העורף כדי שיביא את העוגה.
מאור טרף בשנייה את החתיכה.
"אח, בנים… כמה שהם דומים לחזירים לפעמים. באמת שיש דמיון." נאנחתי ועליתי למעלה.
בתוך תוכי התרגשתי לראות שוב את מאור, אבל לא ידעתי למה.

•עמית•
ישבתי על המיטה שלי, עם גלידת וניל ביד. הטלוויזיה הייתה פתוחה על "שקרניות קטנות ויפות" ולא היה אכפת לי לראות את זה, וחוץ מזה היה לי משעמם אז ציפיתי בפרק.
המאוורר היה דלוק, אבל עדיין היה חם בטירוף בחדר. ליקקתי מהגלידה.
"מזל שיש לי אותך, אחרת הייתי הופכת לכדור שלג מומס עם החום הזה!" לחשתי לגלידה והרגשתי מטופשת.
בדיוק באותו הרגע נפתחה דלת החדר, וחן נכנסה עם חיוך על הפנים.
"אני רואה שמרב שעמום אמצת לך חברים חדשים לדבר איתם," אמרה חן והצביעה על הגלידה שהחזקתי בידי.
"אויש, אחותי, תמצאי לך מישהו בגודל שלך להציק לו…" אמרתי.
"האמ, אם אני לא טועה אנחנו באותו הגודל, לא?" אמרה חן בציניות.
"את טועה. למעשה, אני יצאתי חמש דקות לפניך!" אמרתי בניצחון.
היא נשכבה על המיטה השנייה. נאנחתי. למה אין לה חדר משלה? למה אנחנו צריכות לגור באותו החדר? זה כמו לשלוח אותי מידית לגיהינום, ואני לא מגזימה.
"על מה את חושבת?" שאלתי את חן בחשד.
"כלום. סתם, הלכתי לסרט עם ליאב, היה כיף. סרט טוב." אמרה חן בשקט. היא אפילו לא ניסתה להתחמק.
נאנחתי, ניסיתי להראות כרגיל, כאילו שזה לא מזיז לי. אבל אין לי למה להכחיש, חן כבר יודעת שאני וליאב לא מסתדרים, היא יודעת על מה שהיה לנו. ולמרות הכול היא ידידה טובה שלו.
טוב, לפחות היא לא חברה שלו. והיא גם בחיים לא תהיה. אבל בעצם, עמית. את לא שולטת עליה ואת לא אמא שלה, ואם היא נהנית עם ליאב היא יכולה להיות חברה שלו. על מי את עובדת בכלל? היא יכולה לעשות מה שבא לה, בכלל לא אכפת לה ממה שזה יגרום לך. את סתם מקנאה ומרחמת על עצמך. די, את צריכה להמשיך הלאה. ניסיתי לשכנע את עצמי. אילו חן הייתה יודעת כמה פעמים אמרתי לעצמי את הדבירם הללו ולא השתמשתי בהם.
"אני לא היחידה שמרחפת בחדר הזה." העירה חן ואני הרמתי את ידי בביטול.
"אח, חן… מה אני אעשה איתך? אני לא מרחפת בכלל, ואני לא חולמת על כלום. אני עם הרגליים על הקרקע, לעומתך." עקצתי. היא הסתכלה עלי באי אמון.
"טוב, אם את אומרת." היא נאנחה. הסתכלתי עליה מופתעת. היא חולה או מה? ממתי חן לא ממשיכה לחקור? חן אחותי המציקה שאני מכירה אף פעם לא תוותר עד שהיא תדע את האמת. היא עקשנית בהכול, בעיקר כשזה נוגע למשהו שהיא רוצה לדעת, או בנוגע אלי.
"ובכל זאת?" היא שאלה. אוקי, היא לא התקלקלה או משהו. היא נשארה כמו שהיא.
"נעע, כלום. גם אם כן את לא תביני, ואין מצב שאת מצליחה להוציא ממני את זה." אמרתי בהתגרות. היא הסתכלה עלי ונאנחה, בפעם המאה בערך.
"הלוואי שהייתי יכולה להחליף אותך באחות אחרת, תאמיני לי." צעקתי לה לפני שיצאה מהחדר, אבל בתוך תוכי ידעתי שאני לא באמת מתכוונת לזה.

•ירדן•
"וגם אם לא תמשיך לאהוב, תדע שבקרוב.." שרתי לעצמי בעוד אני מסדרת את החדר.
לפעמים אני לא שמה לב כמה בלאגן יש בו.
סיימתי לסדר ונגשתי להתארגן. השעה הייתה שמונה בבוקר, בעוד רבע שעה רועי אמור לבוא לאסוף אותי. הוא היה אמור להגיע לפני חצי שעה, אבל למזלי מאור החבר שלו הגיע משנה וחצי באנגליה אצל אמא שלו, והוא אמר שהוא יבוא קצת יותר מאוחר כי הוא רוצה להיות קצת עם מאור. אם הוא היה מגיע לפני חצי שעה, הוא היה תופס אותי לא מוכנה עם פיג'מה ועם חדר מבולגן בטירוף.
נשמתי עמוק ונגשתי למראה. לבשתי חולצת בטן בצבע תכלת בהיר ועם לב גדול שחור באמצע, וג'ינס קצר שחור. אספתי את שערי לקוקו גבוה רגיל והברשתי אותו. שמתי שפתון ונעליים וסדרתי את התיק. יצאתי במהירות מן החדר, לקחתי מהר חטיף קטן לדרך במקום ארוחת בוקר ויצאתי אל רועי, שכבר חכה לי בחוץ.
"סליחה על האיחור, הנה פיצוי." אמרתי ונתתי לרועי נשיקה קטנה על השפתיים. אח, כמה שאני אוהבת לראות אותו כל יום. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.
"הנהג דורש עוד פיצוי." אמר רועי והעמיד פני קשוח.
"פיצוי גדול יותר תקבל יותר מאוחר, אחרי שנעבור את היום הזה בשלום." אמרתי בהחלטיות ונתתי לו נשיקה קטנה על הלחי כדי לשכנע אותו. הוא משך בכתפיו.
"עוד לא גמרנו!" הוא אמר לי באיום.
"אנחנו לעולם לא נגמור." אמרתי בהתגרות, והוא בתגובה נתן לי נשיקה על הלחי והתחיל לנסוע. מוזר לחשוב שפעם רועי לא היה נמצא בחיים שלי בכלל.