החיים חייבים להמשיך.

הרגע הזה שאין כבר כח לכלום, וכל מה שאת רוצה זה לקחת את האוזניות ולשמוע את המוזיקה ולהעלים את כל הבעיות שיש אבל המוח, המוח עקשן הוא לא נותן את האופציה בלי לחשוב ,המחשבות עוברות וחולפות וכולם עליו ,על הבנאדם היחיד שגרם לי להרגיש האחת; החיים זה דבר מצחיק הם נותנים לך דבר טוב, אין מצב שזה ישאר להרבה זמן ,זה חייב להעלם .הדבר שהכי צורם לי במוח זה הרגע שהעיינים שלו נעצמו ולא התעוררו בבוקר, כמה שחכיתי לראות שוב את העיניים שלו הוא לא קם .הוא שכב על המיטה בלי להוזיז שריר כאילו הוא ניכנס לממד אחר והוא לא יודע איך לצאת ממנו ואני לא יכולה לעזור לו, הייאוש שהיה לו על הבעת הפנים שלו במשך כל החודשים האלה לא גרמו לי להתייאש הם רק חיזקו אותי יותר ,הלילות שהוא בכה על הכרית וחשב שאני לא שומעת ,החיוך המאולץ הפרצוף העגול ללא השיער; השיער שלו בצבע שחור פחם כמו משי התחיל לינשור לאט לאט כמו עלים בעונת הסתיו .כולם חושבים שאני מסכנה שאני האבדתי את הבנאדם הכי חרוט בלב שלי אבל הם לא מבינים שאני שמחה, אני שמחה שהוא במקום טוב יותר ,שהוא לא סובל יותר את הבדיקות והבחילות, שהוא מאושר ;נכון שהוא עזב אותי אבל הוא ישאיר בי חלק ממנו, בזכות לילה אחד נוצר עוד אחד כמוהו. אני לא יודעת מה קרה עם הילד שלו, אחרי שמכניסים ילדים לתוך המערכת לא יודעים מה קרה איתם אבל אני לא מוותר אליו ,אני צריכה אותו לידי ואני מוכנה למסע הזה למצוא את בנו היחיד ,את הזכר היחיד שנישאר ממנו ואפילו את זה הוא לא יודע ,נתתי לו ללכת מהעולם הזה בלי ידיע שהו השאיר פה בעולם הזה עוד אחד כמוהו. המוזיקה מתחילה להחלש וכך גם המחשבות לפני שאני נירדמת הפה פלט את המשפט: "אל תדאג אמא מגיע".