החיים הרגילים של נערה בגילי- 18!

-נקודת מבט של גאלה-
הלכתי לאולם האירועים, ובינתיים תיכננתי מפה שלמה של סירטוטים.
דלת האולם נפתחה, ובה נכנס ג'ורג' לבוש בחולצת ברמודה, מכנסי ג'ינס עד הברכיים, ונעלי בובה של בנים כחולות.
הוא התקדם לעברי, הוא היה מאחורי כי אני סרטטתי את המפה שלפיה נצטרך לפעול, הוא שרק "יש לך חלומות גדולים אני מבין" אמר אחרי שראה את המפה.
גיכחתי ,באמת יש לי חלומות גדולים חשבתי לעצמי, "כן…" עניתי וקמתי על רגלי, הנחתי את המפה בצד ואמרתי "אנחנו צריכים קישוטים, אתה מכיר איזשהו מחסן פה שיש בו קישוטים?" הפנתי את השאלה לג׳ורג׳.
הוא חייך ואמר, "שאני לא אכיר? אני במקום הזה מאז שנולדתי" והתחיל ללכת, אני בלת ברירה, הלכתי אחריו.
הוא הוביל אותי לאיזה מחסן, נכנסנו, השוק של החיים שלי הגיע, המחסן הזה מלא בקישוטים, מקטנים ועד גדולים.
באתי להרים ארגז, אבל הוא היה כבד, ג׳ורג׳ צחק ושאל, "צריכה עזרה?", הינהנתי, הוא לקח את הארגז, והרים אותו כאילו הוא מרים נייר.
גיכחתי, הארגז היה צמוד לקיר, הצבע שעל הקיר כבר לא היה נראה כמו צבע,הצבע התקלף על הקיר וזה היה בקושי נראה לעין, הרמתי עם אצבעותי את הצבע המתקלף אשר חשף סימן.
נחש אדום, בעל שתי ראשים, אשר פותח את פיותיו.
לא, לא ,לא זה לא יכול להיות.
התעלפתי.
התעוררתי, כשאני במיטה שלי בחדר, רופאה כלשהי מודדת לי חום, היא הוציאה את המדחום מפי והודיעה שאני יהיה בסדר ויצאה.
המנהל היה בחדר, הוא התקדם אלי ואמר "מה קרה? איך התעלפת?", בליבי הודעתי לעצמי, אני הולכת לחקור את העניין הזה, ולא הולכת לגלות לאף אחד.
"לא יודעת.. כנראה הייתי חלשה" אמרתי בקול שקט ואמין, הוא הינהן ויצא מהחדר.
שאלה צפה בראשי, "איך הגעתי מהמחסן לפה?", ג׳ורג׳ הרים את ידו, הינהנתי, הוא יצא מהחדר.
"מה קרה גאלה? למה התעלפת?" שאלה דינה, אני יודעת שהיא החברה הכי טובה אבל, אני חייבת לחקור את זה לבד.
זה אומר שאני לא יכולה לגלות את זה, היא תיהיה בסכנה, "לא יודעת אמרתי כבר שזה אולי מתשישות" עניתי לה.
היא בחנה אותי במבט שואל, פשוט גילגלתי עיניים והסבטי את מבטי ממנה, היא יכולה לגלות שאני משקרת, אני בטוחה שכבר לפחות מישהו אחד בחדר הבין שאני משקרת, דני כמובן.
הוא גיכח ואמר, "תשאירו אותי ואת אחותי לבד, תודה" כולם יצאו, אני קמתי מהמיטה לכיוון דני, הוא שילב ידיים, ושאל "למה התעלפת? ועכשיו את האמת" כשעמדתי לידו, עניתי לו בפשטות, "אני לא יכולה לספר".
הוא חייך ואמר, "אני אח שלך, את חייבת לספר" חייכתי חזרה ואמרתי, "אני לא", " היום יום חמישי, מחר או היום בערב אנחנו נוכל לבקר את דודה נירה" הודעתי בחיוך קורן.
הוא הינהן ואמר, "אני הולך למנהל להשיג אישור" ויצא, לקחתי תיק אחד ושמתי בו כמה בגדים, את המטען לטלפון, את הטלפון, איפור, נעלײַם, ושמתי על השולחן.
פתחתי את המזוודה שלי, מתכופפת אליו, הוצאתי את התמונה של ההורים שלי, לפני שנרצחו, מחייכים למצלמה ומחזיקים תאומים בידיים, עלו לי דמעות, קמתי ושמתי את התמונה שאני לא זזה ממנה, בתיק.
הדלת נפתחה, ואני מיהרתי לנגב את הדמעה הבוגדנית שירדה על הלחי שלי, בחדר עמד ג׳ורג׳ משלב ידיים ושואל, "למה התעלפת?", גיכחתי ואמרתי "זה לא שתכננתי להתעלף אתה יודע", הוא חייך ואמר "מי יודע" הבטתי בו.
עיניו נחתו על התיק שלי, המונח על השולחן, הוא הרים גבה אלי, "אני ודני נוסעים לדודה שלנו", עניתי.
הוא הינהן בהבנה, ואמר "תהני.. ותיזהרי לא להתעלף כי אני לא יהיה בסביבה" קרץ לי ויצא מהחדר, הוא מעצבן.
הדלת נפתחה, והפעם דני נכנס בה אם תיק אדידס לבן, "יאללה, בואי" חייכתי אליו, שמתי את תיק האדידס הלבן שלי על הגב, ויצאנו לכיוון הבית של סבתא אמה וסבא ג׳לום, כשהוא שואל אותה שאלה מעצבנת, ואני עונה לו אותה תשובה מעצבנת.