החיים הרגילים של נערה בגילי- פרק 6!
-נקודת מבט של גאלה-
הורדתי את השמיכה מעלי, והופתעתי ולגלות שכבר בוקר, לא חשבתי שאני ארדם כל כך מהר, מסתבר שרק נשכבתי על המיטה וישר נרדמתי.
דינה כבר היתה ערה ולבושה, היא לבשה חולצת משבצות,מכנסי ג'ינס, נעלי נייק, ומשקפיים רגילים.
אני קמתי ואמרתי לה "בוקר טוב" חיבקתי אותה,היא חיבקה חזרה, ואני המשכתי לחדר האמבטיה שמחובר לחדר שלי.
התקלחתי זריז, לבשתי חולצה נופלת לבנה, שכתוב עליה לוב בשחור, סקיני ג'ינס, נעלי וואנס, ויצאתי מהמקלחת.
דינה ראתה אותי ואמרה "דני ודור לקחו את המיזוודות, ואנחנו צריכות לאכול" חייכה, אני חייכתי חזרה ואמרתי "טוב נו, למה את מחכה?, בואי".
ירדנו במדרגות, דני הסתכל עלי, הסתכל על השעון ואמר "טוב יש עוד זמן, תעלי ותחליפי למשהו לא קצר" והדגיש את המילים לא קצר.
אני רק חייכתי ואמרתי "תמשיך לחלום אחי, אתה חולם ממש טוב ויפה", הוא הסתכל עלי ואמר "פשוט אין עלייך אחות, פשוט אין".
חייכתי ולא עניתי, דינה ירדה אחרי, וישבנו לאכול את המאכל האהוב עלי ועל דני על הבוקר- קורנפלקס עם שוקו.
דור התיישב לידי והתחיל גם לאכול איתנו, אכלנו, שתינו, דיברנו ובעיקר צחקנו אני ודינה מדור ודני.
סיימנו לאכול, והלכנו לאוטו של דודה נירה, "כולם לשבת!" ציוותה עלינו נירה, והתחילה לנסוע, כשאנחנו נהנים משירים במזרחית.
הגענו לפנימייה והמילה היחידה שיצאה מפי היא "וואו", וזה עוד בקושי, היתקשתי לבטא את המילה הזו.
המקום היה מדהים ביופיו, המבנה היה צבוע בכסף ובזהב, דלת הכניסה היתה שקופה כמו בקניונים, היתה גינה עצומה בגודלה, בה התאספו התלמידים וצחקו, ובצידי השביל המוביל לפנימייה היו פרחים בשלל צבעים וסוגים, ופרפרים מרחפים מעליהם.
כשכולם יצאו מהאותו, והבנים הורידו לנו את המיזוודות והבטיחו להביא אותם לחדרנו, נפרדנו כולנו מדודה נירה.
"אתם פשוט לא מבינים איך אני הולכת לשרוד בלעדיכם, אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיכם" אמרה נירה, ודמעה זלגה לה, מיהרתי להתקרב אליה וניגבתי אותה.
"אל תיבכי, אנחנו כל הזמן נבקר אותך ואת סבא ג'לום וסבתא אמה, אל תידאגי" אמרתי, וחיבקתי אותה חזק, וכך עשו כולם.
דור ודינה, אצלנו מאז שנולדנו, אז נירה מחשיבה אותם לחלק מהמשפחה שלנו, והם מחשיבים אותה, זה כמו בית שלנו, בית שלהם, ולהפך.
אחרי שהתרחקנו ממנה, היא נכנסה למכונית והתחילה לנסוע, נופפנו לה לשלום, והיא לנו, אני אתגעגע אליה.
התחלנו ללכת בשביל כשדור ודני מאחורינו עם המיזוודות, ואני בוחנת כל פינה במקום.
ראיתי שבתוך הגינה יש מאות ספסלים, ונדנדות, ואפילו עצים שאליהם מוחברות נדנדות, "המקום נראה כמו גן עדן" אמרתי, כולם הינהנו.
ואז את מי ראינו? את ג'ורג' וכול שאר חבורת הבנים שלהם, מתקדמים לכיוון ספסל אחד ומתיישבים עליו, מה שהיה נורא הוא, שהספסל היה קרוב אלינו נורא.
ג'ורג' הבחין בי, עיניו הכחולות כמו השמיים הביטו בעיניי הירוקות, אני במהירות הזזתי את עיניי מעיניו וניסיתי להתרכז בנוף, כמובן, שלא הצלחתי.
הוא קם והתקדם לכיוון דני "או או או את מי יש לנו פה? דני נרמי אחד משחקני הכדורגל הכי טובים של בית הספר דוריני" הוא התכוון להמשיך אבל דני קטע אותו.
"כבר לא… אני כבר לא בבית ספר הזה, אני… אני בפנימייה שלך" הוא ענה, ג'ורג' הסתכל עליו בשעשוע.
ג'ורג' התקדם אליו, ותפס קלות בצוורון חולצתו של דני, "אז מה? עכשיו אתם בשטח שלי אה?, אל תדאגו יהיה כיף" אמר, כשחיוך שטני מרוח על פניו, הוא היסתכל עלי, אבל אני הפנתי את מבטי ממנו.
עיניו הכחולות נותנות הרגשה שאפשר לשקוע בהן שעות, ולכן לא רציתי להמשיך להיסתכל עליו ולשקוע בהן.
הוא ניסה לתפוס את מבטי אך לא אצליח, הוא התייאש, הפעם הוא פנה לדור, שעמד עם ידיים שלובות ומבט כעוס על פניו.
"מה קורה אחי? מזמן לא התראינו.." התחיל ג'ורג', דור קטע אותו כמעט בצעקה "אני לא אח שלך, אז תסתום את הפה שלך ותתחיל להרגיע, מובן?!".
היסתכלתי על דור, ואמרתי לו "תירגע, הכול בסדר.. אוקיי? פשוט תירגע" וחיוך רך התפשט, על פניו ועל פני כאחד.
דני התחיל ללכת, ואנחנו אחריו, לא מסתכלים לאחור להביט בג'ורג', אני לא יודעת למה אבל פשוט הייתי חייבת להסתובב, וככה קרתה אחת הטעויות הענקיות שלי, הוא ראה אותי מביטה בו.
סובבתי את ראשי מהר, והתחלנו להתקדם אל עבר המזכירות, לקבלת המפתחות לחדרינו.
תגובות (0)