החיים הרגילים של נערה בגילי- פרק 24!

-נקודת מבט של גאלה-
ג'ונתן, ככה קוראים לאיש, ג'ונתן.
הוא נראה לא רע יחסית לגילו, יש לו שיער שחור חלק עד הכתפיים, עיניים בצבע חום מהפנט, שהזכיר לי את דור, ועוד כמה נבלות שהייתי איתם, ושברו לי את הלב.
התקדמנו לאורך התעלה, עברנו על יד מים מזוהמים שזרמו שם, ג'ונתן היה לבוש בבגדים שחורים, אבל עם האות נ' באמצע הגב, אני צריכה לדבר עם הסטייליסטים של זה.
ג'ונתן שלף כרטיס כסוף מכיסו, העביר אותו מול הדלת ברזל שעמדנו מולה, והיא נפתחה, זו מעלית.
נכנסנו לתוכה, ארבעתנו, היא הייתה כמו בקניונים מושקעים מאוד, ג'ונתן ביקש מדני ללחוץ על כפתור 21, וכך הוא עשה.
עברנו על פני חדרים ענקיים בקומות, שכל אחד מהם הוא בגודל קניון שלם, התקרה גבוה, ואליה מחוברים שולחנות, שהם בעצם סוג של תלויים באוויר, כשאנשים יושבים עליהם ועובדים, היו שם גם חדרי ביולוגיה, ארכיאולוגיה, בוטניקה (צמחים), ועוד…
עצרנו בקומה ה-21, יצאנו מהדלת עוקבים אחר ג'ונתן, שמסביר על הארגון עצמו, בכל מקרה אחר הייתי מקשיבה, אבל הפעם זה לא קרה, ראיתי את הדבר הזה.
התקדמתי לכיוון קיר לבן, ועליו תלויות תמונות, ככל הנראה, של אנשים שעבדו בארגון, כמו הההורים שלי, שהיו מצולמים שם.
התקרבתי קרוב לקיר, ונגעתי בתמונה, זאת היתה אותה תמונה שיש לי בתיק, אותה תמונה שאותה הראתי לג'ורג', אותה תמונה שאני ודני מופיעים בה גם.
ג'ונתן הבחין בי, כל האולם, כל האנשים שהיו שם הבחינו בי,ואני? לי לא היה אכפת, פשוט נפלתי על הברכיים, והתחלתי לבכות.
הרגשתי זוג ידיים עוטפות אותי, הרמתי את מבטי, וגיליתי את עיניו הכחולות של ג'ורג', ומבטו מודאג מאוד, "את בסדר?" שאל, כשהוא עוזר לי לקום על רגליי, הינהנתי מהר.
שני אנשים רצו אלי, עם ג'ונתן ודני, האחת היתה אישה בעלת שיער אדמוני גולש, ועיניים כחולות, השני היה גבר בעל שיער חום ועיניים ירוקות כהות.
"מה קורה פה?" שאלה האישה, בזמן שהגבר בחן את התמונה שבה נגעתי, עניתי לאישה כשאני מסיטה את מבטי מהגבר, "זו תמונה של ההורים שלי".
גם היא כמו ג'ונתן, נראתה לי מוכרת, כשאמרתי לה שאלו הוריי, היא פערה עיניים ופה, היא שאלה "גאלה?" היא הסתובבה לכיוון דני, "דני?" שאלה, הינהנו בחשש, והיא צעקה, "הילדים של הילה וזאק כאן! כן, כן, דני וגאלה!" כל המבטים הופנו אלינו.
האישה פנתה אלי ואמרה, "כמובן שאת לא זוכרת אותי, קוראים לי ליליאן, ואני זוכרת אותך, הייתי החברה הטובה ביותר של אמך, אפשר להגיד שהיינו בי אף אף" צחקתי, הכרנו כולנו את כול האנשים וגיליתי שלגבר קוראים יור, נפרדנו מהם וליליאן הובילה אותנו לחדרים, בהם אנחנו הולכים לבלות, בימים הקרובים.
ליליאן הראתה לנו, שכשמישהו פותח את הארון, בגדים שלו, או יותר נכון בסטייל שלו ובגודל שלו.
דני וג'ורג' כל כך התלהבו מזה, ומכל הדברים האחרים, כמו הגדג'טים והכול, הם היו ממש כמו ילדים קטנים.
יור נכנס לחדר וביקש מדני, שיבוא איתו כי הוא צריך לברר דברים, ולפי הגיל הוא גדול ממני בשתי דקות.
הוא ויור יצאו מהחדר, והשאירו אותי ואת ג'ורג' לבד בחדר, למה תמיד עושים לנו את זה? למה?, לא שאני לא נהנת או משהו… פשוט אנחנו כל הזמן רבים.
התיישבתי על המיטה, לוקחת ספר ומתחילה לקרוא, כשאני מסדרת את הכרית מאחורי גבי שתיהיה רכה ונוחה.
ג'ורג' הרים גבה לכיווני, עשיתי את עצמי מתעלמת.
"מה את מתעלמת?" נשמע קולו של ג'ורג' שואל, לא עניתי, לא היה לי מה לענות לו, כן אני מתעלמת, מודה, מה אני אעשה? מה, זה יעזור למישהו?
הוא הסתכל עלי מהצד, הוריד חולצה, ונשכב לידי על המיטה, הסתכלתי עליו כשהוא העביר את ראשו על הבטן שלי כאילו היא הכרית שלו.
"מה אתה עושה?" שאלתי לבסוף, הוא הרים אלי מבט וענה, "שוכב", חייכתי אליו בחזרה את החיוך הציני שחייך לי.
לקחתי את הספר והמשכתי וקרוא, כשאני מגלגלת לכיוונו עיניים.
יכלתי להרגיש אותו רועד מרוב עצבים, כשלא יכלתי עם זה יותר, הנחתי את הספר על השידה הקרובה, כשג'ורג' עדיין שוכב ושאלתי, "נו, מה הקטע?".
הוא הסתכל עלי, הקים את ראשו מביטני, ונשכב עלי, כמו בפעם ההיא הבוקר, כשנפלנו והוא שכב עלי… בדיוק ככה.
"מה הקטע? אני אגיד לך מה הקטע, הקטע הוא.. שאת מתעלמת ממני, אוקיי? ממני.. ממני אף אחד לא מתעלם" הוא ענה.
"אני…." התחלתי להגיד, "לא נוח לי, תקום" אמרתי במקום, הוא בחן את פני והתקרב אלי, אני הרחקתי את שלי עד שלא יכלתי יותר, פשוט עצרתי את הראש, יכלתי להרגיש את נשימותיו עלי, הוא נישק אותי.
זרמתי איתו, הוא חייך.
כשהתאשתתי התנתקתי ממנו ואמרתי, "זה לא קרה", הוא נשאר עם אותו חיוך על הפנים, ואמר בגיחוך "כרגיל".
הוא הדליק טלוויזיה, בדיוק היה משחק, מנצ'סטר נגד צ'לסי, התוצאה בינתיים 2-1 למנצ'סטר, המשכנו להסתכל את המשחק, כשג'ורג' שוכב לידי על המיטה, ואני מתכרבלת לידו בשמיכה.
נרדמנו כשאני שוכבת לו על החזה, והוא מחבק אותי, זאת היתה ההרגשה הכי מדהימה בעולם, ולא רק של היום הזה, זה פשט היה מדהים.