החיים הרגילים שלי- פרק 1!

-נקודת מבט של גאלה-
קמתי בבוקר, כשדני מעיר אותי.
"קומי כבר! נירה קוראת לנו" צעק דני. הורדתי את השמיכה, והלכתי לחדר המקלחת.
התקלחתי, צחצחתי שיניים, ולבשתי חולצת בית ספר אדומה, טייץ שחור ונעלי וואנס שחורות, התבשמתי, לקחתי את התיק השחור של אדידס שלי וירדתי למטה במדרגות.
"תודה לאל באמת!" אמר דני, וזרק אלי את הכריך שלי, תפסתי אותו ושמתי בתיק (זה מנהג ותיק שלי ושל דני).
בדקתי את התיק לפני שיצאנו, וגם את של דני(גם מנהג), ראיתי שהכול שם, לקחתי ספר ישן שלי ושמתי בתיק, ויצאנו.
נירה חיכתה לנו במכונית שלה וצפרה לנו, "נו, כמה זמן? דני אמרתי לך לקרוא לה לפני שעה" אמרה דודה נירה, "בסדר, גם אני הייתי צריך לעשות אירגוני בוקר" אמר דני והסתכל במראה הקידמית של האוטו.
נירה גיחכה ואמרה "'בסדר, אתם במילא לא תאחרו ליום הראשון של הלימודים כי הוא מתחיל רק עוד חצי שעה".
הסתכלתי עליה מאחורה ואמרתי, "את יודעת שאני לא סובלת להתעורר, ועכשיו את גם מעירה אותי חצי שעה לפני הזמן? תודה רבה באמת!".
"יאללה תגיעו לבית ספר ראשונים, התאומים נרמי" אמרה נירה, והסתכלה עלי ועל דני מהמראה האחורית, גיחכנו באותו הזמן ואמרנו באותו הזמן "כן גברת שלמני" וצחקנו(חיקינו את המורים שלנו משנה שעברה).
הגענו לבית ספר, הוא היה ריק חוץ מכמה תלמידים פה ושם, אני ודני הסתכלנו אחד על השניה ואז דודה נירה קראה "למקומות,היכון,הכן, צא!" אני ודני יצאנו מהמכונית בריצה לבניין של הבית ספר.
אנחנו תמיד מתחרים מי שמגיע ראשון לכיתה מנצח, וכמובן כמה צפוי אני ניצחתי.
"חחחח כרגיל אני ניצחתי" אמרתי, וצחקתי, פתאום ראיתי את אחת החברות שלי, לי ולה יש עוד כמה חברות קוראים לנו החנוניות, אבל לי זה לא אכפת.
"דינה!" צעקתי לה, היא הסתובבה בבהלה, ואני קפצתי אליה, היא חיבקה אותי ואמרה "התגעגעתי אלייך", גיחכתי ואמרתי "גם אני אלייך".
פתאום, דני התערב "אתמול ראיתן אחת את השנייה כל היום" אמר, אני והיא התחלנו לצחוק "נו ו… זה לא אומר שאני לא מתגעגעת אליה" אמרתי.
דני אמר "אוף איזה מעצבנת! טוב אני בחוץ מחכה לחברים", ויצא.
אני גיחכתי ואמרתי לדינה"כע,כע אני לא יודעת איך אנחנו קרובי משפחה" היא צחקה, ופתאום אמרה "שיט, שכחתי את ספר חשבון, המורה הזאת תהרוג אותי".
"אל תדאגי, אני כבר אחשוב על משהו" אמרתי וקרצתי לה, היא מתה על זה שאני תמיד מגנה אליה כשהיא שוכחת דברים.
"יאללה בואי החוצה" אמרתי לה, היא הנהנה ויצאנו מהמבנה, בחוץ עדיין בקושי היו ילדים, ככה שהספסל שלנו היה פנוי.
התיישבנו עליו ואז אח שלי בא "אחות, תגידי יש לך אולי, במקרה כדור כדורגל פה?" שאל, ישר עניתי "לא".
"וכדור כדורסל?" שאל, ישר עניתי "כן", הוא עשה לי פאפי פייס ואני… זה אף פעם לא עובד עלי פאפי פייס.
"רק כי אני נחמדה" אמרתי והוספתי "אני עפה שנייה לכיתה להביא אותו", הוא הינהן וראיתי מזווית העין, אותו רץ לחברים שלו.
לקחתי את הכדור מהכיתה ויצאתי מהמבנה, דינה קמה מהספסל כשיצאתי והלכה איתי לתת לדני את הכדור.