החיים הם לא בסיס מג״ב – פרק 2

חמישי בערב.
אין דבר יותר טוב מהשעה הזאת, כל הבאסה עוברת בשניה והכל פשוט ניראה יותר טוב. כל מי שלא לומד בשישי יסכים איתי בטוח.
אפילו העובדה שאני כותבת פעולה בשביל הצוות שלי לא משפיעה על המצב רוח שלי לרעה.
ישבתי בחוץ, ברחוב מעל הבית, נעים היום.
אם לא המצב הייתי בעיר עכשיו אבל כבר הרבה זמן שלא יצאנו, אני וחברות. ולא רק אנחנו, העיר ממש ריקה.
״טל״ שמעתי והסתובבתי.
מי זה? אלה מה. מי שאולי חשבתי עליו הכי הרבה בעשרים וארבע השעות האחרונות. בעצה זה קצת יותר מעשרים וארבע.
״מה עיניינים?״ אני אומרת. הוא ניראה כל כך טוב שחבל. עם גופיה של סוף מסלול ומכנסיים עד הברך. והנשק. גם באזרחי.
״אחלה״ הוא אומר ומתיישב לידי. ״מה זה, החוברת הדרכה? ואי איך אני זוכר את זה״
הוא אמר בנוסטלגיה.
״כן הצופים ממשיכים גם בלעדיך״ צחקתי בהנאה ולקחתי מידיו את החוברת.
״שתקי״ הוא אמר ודחף אותי קצת עם הכתף שלו. ״מה את מדריכה?״ הוא שאל.
״ראשג״דית״ עניתי בהתנשאות.
״או אה״ הוא אמר בציניות, ״איזה כיתה?״
״ז׳״ השבתי.
״יפה לך״ הוא אמר, ״אבל למה את כותבת פעולה זה לא התפקיד שלך״ הוא היסתכל בדפים שלי.
״כן אבל הצוות גרוע אז אני עושה מה שאני יכולה״ אמרתי ביאוש.
הוא כתב כמה דברים על הדף, הוסיף תוכן ומשחקים ויצא לו בין הפעולות הטובות שראיתי.
״מה? איך?״ הופתעתי.
״זה הכל בטאץ״ הוא השביץ, ״יאלה צאי מהבאסה תתאווררי קצת״ הוא משך את ידי והתחלנו ללכת. לא, אנחנו לא מחזיקי ידיים הוא רק משך אותי מהספסל.
היה כיף לדבר איתו בסיבוב הזה שעשינו, הוא איש שיחה. איש שיחה נאה במיוחד.
אחרי שהקפנו את כל המושב הוא ניכנס איתי הביתה לאח שלי, מאור, אז לא היה לנו איזה חיבוק פרידה או משהו בסיגנון.
לא הכל חייב להיות מושלם תמיד. או אי פעם.

שישי בצהריים.
״אתם חייבים להשקיע קצת יותר בפעולות שלכם, באמת. אני כתבתי לכם פעולה להיום וקחו אותה כדוגמא לרמה שאתם צריכים להגיע״ נתתי להם את הפעולה שאיתי כתב שילמדו קצת.
אור חברה שלי מהמושב, ראשג״דית ו׳ ניצמדה אלי מאחורה.
״איתי פה למעלה״ היא לחשה.
״סבבה״ אמרתי והיא הלכה.
תישארי אדישה, תישארי אדישה. אני אשחרר אותם ואלך להגיד שלום.
״תקשיבו אני מצפה לשיפור היום, תעשו את הפעולה הזאת ותפנו לכם זמן לישבת צוות גדולה בשבוע הבא.״ אמרתי בקול תקיפי, שיפחדו קצת.
הם היתפזרו וחייכתי לעצמי.
״תוקפנית היום, להתרחק?״ שמעתי מאחורי.
הבאתי לו חיבוק. כאן זה נורמאלי.
״טל! תקראי לצוות שלך למפקד״ צעקו לי מרחוק.
״טוב אני צריכה…״ אמרתי.
״כן״ הוא חייך, ״נמשיך תסיבוב שלנו בערב?״ הוא שאל.
״יאלה״ חייכתי כאילו הכל סבבה והלכתי.
לא הכל סבבה. כלום לא סבבה.
אני שונאת לא לדעת מה קורה וזה משגע אותי. אבל הפעם זה לא היה זה כי ידעתי מה קורה אבל… לא יכולתי לשלוט בזה.