החיים הם לא בסיס מג"ב – פרק 3

שישי בלילה.
״מה קורה?״ התקרבתי אליו, הוא חיכה לי מעל הבית. ידי תכובות בתוך כיסי הסווטשירט שלי ונתתי לו מין חיבוק כזה בלי ידיים, שרק מצמידים את הגוף.
״מה קר לך? לא כזה קר״ הוא אמר מסתכל מסביב והתחלנו ללכת.
היה בערך עשר בלילה, זאת שעה שכל החברות שלי במושב נפגשות אבל היה לי משהו קצת יותר חשוב לעשות.
״תגיד איפה אתה נימצא בדרך כלל, כשאין את המצב הזה בירושלים?״ שאלתי ושילבתי את ידי כי הייתי קרובה לקפוא.
הוא התחיל לספר על הבסיס שבצפון ותוך כדי בלי לשאול אפילו הוא שם את ידו על כתפי והצמיד אותי אליו. לחמם אותי כמובן אבל כל כך אהבתי שהוא לא שאל ביכלל, כי ברור שהייתי אומרת לא.
הלכנו ככה במושב, מחובקים וצוחקים לכיוון איזה מקום יפה ומוסתר שיש.
זאת מן גבעה כזאת של דשא אם מלא עצים מסביב וספסל אבל אין שם אור ביכלל.
אז הלכנו לשם ופשוט הרגשתי את זה. זה או שכן או שלא.
וכל הזמן עובר לי בראש מה פתאום? ולמה דווקא עכשיו?
חשבתי שאולי הנתק הזה של כימעט שנה שלא ראיתי אותו גרם לו ליראות אותי באור שונה, בוגר.
כשהגענו למקום ההוא, שחכתי כמה הוא יפה. המקום, לא איתי.
הוא לקח את ידי וכשהתיישב משך אותי אליו.
אם כמה שזאת סיטואציה מביך מבחינת ההיגיון שלי, זה כל כל מוזר אנחנו מכירים שנים, אבל לא הרגשתי כל כך מוזר, היה לי כיף.
בספסל בקושי דיברנו. לא ידעתי אם זה טוב או רע אבל זה מה שהיה.
היסתובבתי אליו קצת עם הראש, שאני אוכל ליראות אותו ושמתי את הרגל שלי על שלו.
זה היה חתיכת סיכון ובאמת שאני לא כזאת. אני פחדנית ברגעים כאלה.
היסתכלתי עליו וחיכיתי. שינשק אותי, שיתן לי סטירה, רק שיעשה משהו.
אבל הוא בשלו, מסתכל עלי ומלטף לי את השיער.
שניה לפני שכבר הגעתי לקצה שלי, לפני שהתחרפנתי הוא התחיל להיתקרב אלי. לאט. אולי כי הוא היסס ורצה זמן להתחרט או שאולי הוא לא ידע אם אני רוצה.
אבל אני רוצה, בטח שאני רוצה! אני רוצה שהוא יתקרב יותר מהר ושניתנשק ושאני אדע מה קורה לעזאזל.
זהו אני בגן עדן, זה קרה ואין דרך חזרה.
אולי הנשיקה הכי טובה עד היום על פני כדור הארץ. סתם אבל ברצינות, הבחור יודע מה הוא עושה.
״את יפה״ הוא אמר כשניתק את שפתיו אבל נישאר קרוב. מאוד קרוב.
הסמקתי רצח איזה בושות.
״מה לא אמרו לך פעם שאת יפה?״ הוא שאל כששם לב.
״גם אתה ניראה די בסדר״ מה את רצינית? לא מצאת משהו יותר שנון?
הוא חייך אלי במבט הזה שלו שיכול להביא שלום למזרח התיכון ונתן לי נשיקה בראש.
הוא ליפף את ידו סביבי והנחתי את הראש שלי על הכתף שלו בזמן ששיחק בשערי.
זהו מצאתי את מקומי בעולם, פשוט תשאירו אותי כאן ואני מסודרת.
"נמשיך?" הוא פנה אלי וקטע את מחשבותי שכבר הספיקו להפליג לבית שנקים על הגיבעה הזאת ולילדים שאני יעשה לו. כבר הזכרתי את הנטיה שלי להיסחף?
"כן" אמרתי וקמתי מהספסל. איתי קם מיד והתחלנו ללכת חזרה לתוך הרחובות והבתים והמציאות. כן, כן, אותם מקומות שמזכירים לי שאף אחד לא יכול לדעת על כל זה.
אח שלי יתחרפן. הוא בחיים לא יאמין קודם כל ואז כשהוא יאמין הוא יתחרפן.
אני רוצה לקוות שהוא יפרגן לי ויגיד "אחלה גבר איתי, איזה כיף שאחותי מצאה מישהו כמוהו היא בידיים טובות" אבל לא. אין שום פאקינג סיכוי שזה יקרה.
"איתי" לחשתי.
הוא הביט בי בלי להוציא מילה, מחכה שאמשיך את המשפט.
"זה בנינו נכון?" אמרתי לבסוף. לא הניסוח הכי טוב שיכולתי ליבחור, במחשבה שניה זה נישמע כאילו אני מתביישת בזה. בו, בי, בנו.
"פשוט יש לי תחושה שמאור לא ימות על זה" הוספתי מהר לפני שזה באמת ישמע מוזר.
"ואי לא חשבתי על זה" הוא אמר וקיבץ את מיצחו.
"אל תידאגי, זה ישאר בנינו בנתיים" הוא אמר.
אמא'לה. הוא אמר בנתיים, נכון? אני לא חושבת שיש תסריט יותר טוב מזה בעולם!
אדישות, אדישות. קיפ איט קול.
חייכתי חיוך קטן והמשכנו ללכת. מעל הבית שלי הבטנו ימינה ושמאלה וחטפנו נשיקה קטנה ומתוקה.
"לילה טוב" הוא אמר.
"לילה טוב" השבתי ואיש אי פנינו לדרכינו.