החיים הטובים- פרק 7

קווין הביטה בבנות : אחת מהן הייתה ממש נמוכה ושמנמונת, ושיערה היה שחור וקצר מאוד. השניה הייתה קצת יותר גבוהה ורזה ממש, ועיניה היו ירוקות בהירות. השלישית נראתה הכי נחמדה מבין השלוש, היה לה שיער בלונדיני ומתולתל ועיניים חומות כהות.
"אני קווין" אמרה קווין ונעמדה.
המתולתלת החמודה חייכה לעברה והושיטה את ידה, "אני פייג', ואלו אלנה וביאטריס." וקווין זיהתה מבטא בריטי קל.
"מאיפה אתן?" שאלה קווין והתישבה בחזרה על המיטה, והמשיכה להוציא בגדים מקופלים והכניסה אותן לארון.
"אנגליה, מנצ'סטר. לא שמים לב למבטא?" אמרה פייג' והניחה חמש מזוודות ירוקות על המיטה שליד קווין. אלנה וביאטריס הניחו גם הן מזוודות על המיטות שליד.
"וואו ואני חשבתי שאני הדיווה" צחקה קווין לכמות המזוודות שהביאה פייג'.
פייג' חייכה אליה.
"מאיפה את?" שאלה ביאטריס, השמנמונת.
"אוהיו" ענתה קווין. הנערות היו נחמדות אליה, למרות שהגיעו יחד, כחבורה. חוץ מאלנה, שלא דיברה אליה או הסתכלה עליה.
"טוב צריך ללכת לארוחת הצהריים. נבקש ממישהו שיעשה לנו סיור בפנימיה" אמרה ביאטריס וקמה מהמיטה.
"עם קווין זו לא תהיה בעיה" צחקה פייג' וגרמה גם לקווין לצחוק.
"אלינה, את באה?" שאלה ביאטריס.
"כן.." אמרה אלינה בשקט וקמה. הן הלכו מלפניה וצחקו ביניהן, והיא הלכה מאחוריהן, שותקת ופניה נפולים. חברותיה לא שמו לב שמשהו עובר עליה כבר דיי הרבה זמן : לא רק שהוריה עומדים להתגרש, אחותה הגדולה בורחת מהבית, החבר שלה עזב אותה, והחברות שלה לא קולטות שמשהו קורה לה. החיים שלה היו גרועים.
"אני הולכת לדבר עם החמוד ההוא שם" אמרה פייג' בחיוך כשהגיעו לחדר האוכל.
"ואני הולכת לעמוד בתור לאוכל" חייכה גם ביאטריס.
"אלינה, הכל בסדר?" שאלה קווין בהביטה במבט העצוב שעל פניה של אלינה.
"איך את שמה לב שמשהו קרה לי, והחברות הכי טובות שלי לא?! אוף!!" קראה אלינה בייאוש והחלה לבכות. קווין נבהלה וקפצה אחורה, ולאחר מכן התקדמה חזרה אליה וליטפה את גבה בשקט. בחבורה שלהן, עם מישהי הייתה עצובה, לא היה מצב שהן לא ישימו לב לזה. היא הבינה למה אלינה הרגישה פגועה.
"מה קרה?" שאלה קווין ברכות וליטפה את שיערה החום והארוך של אלינה.
"הכל!" אמרה אלינה וטמנה את פניה בידיה. קווין הובילה אותן בחזרה לחדרן ושתיהן התיישבו על המיטה.
"את רוצה לספר לי?" שאלה קווין ברכות וחייכה לעברה חיוך מבין.
"החיים של נוראיים! ההורים שלי מתגרשים, אחותי בורחת מהבית, החבר שלי זרק אותי והחברות הכי טובות שלי לא שמות עליי!" בכתה אלינה. היא לא האמינה שהיא תספר את כל מה שעבר עלייה בחודשיים האחרונים לנערה שהיא פגשה לפני כמה שעות. אבל קווין הייתה כלכך נחמדה ומבינה, ולאלינה היה הרבה מה לפרוק.
קווין חיבקה אותה ונתנה לה לבכות על כתפה. לא היה אכפת לה שהיא מפסידה את ארוחת הבוקר.
לבסוף אלינה נרגעה והסתכלה על קווין.
"אל תדאגי. אני מבטיחה לך שבסוף הכל יסתדר. את תגלי שלחיות עם הורים גרושים זה לא כזה נורא, אחותך גם היא צריכה את המקום מפלט שלה ובגלל זה היא בורחת, והחבר שלך כנראה היה טיפש מכדי להבין מה הוא מפסיד. את לא צריכה לבכות" אמרה קווין בהבנה.
"מה," משכה אלינה באפה "גם ההורים שלך גרושים?"
"אבא שלי נפטר לפני ארבע שנים" אמרה קווין, ואלינה הופתעה שהיא לא נראית עצובה או שקשה לה לדבר על זה.
"בהתחלה," הסבירה קווין "הייתי מפורקת. לא יכולתי לדבר עם אף אחד, ולא קלטתי שאני נהיית סגורה ומגעילה ומרחקת את עצמי מכולם. אבל החברות שלי עודדו אותי, ולא עזבו אותי ובזכותן הבנתי שעם כמה שזה נורא, איך שחייתי היה יותר נורא. התאפסתי על עצמי ועודדתי את אימי ואת שלושת האחים שלי." אמרה קווין וקמה. היא פתחה את המזוודה שלה והוציאה את התמונה הקטנה והממוסגרת של כל משפחתה, צוחקים ומאושרים. פיטר אז היה בן חמש עשרה, והיא בת עשר. שנה לפני האסון הנורא.