החיים בלעדייך- פרק 9

•מטר•
״טוב… מוכנה?״ שאלתי את ליאם כאשר עמדנו בפתח ביתי.
״אתה באמת בטוח שזה בסדר שאתרסק אצלכם ככה בלי הודעה מוקדמת?״ שאלה בחוסר נעימות.
״בפעם המאה, כן!״ השבתי בבטחון.
״אוקיי.״ מלמלה מפיה בביישנות שלא הייתה אופיינית לה בכלל.
הביישנות והחוסר בטחון הכל כך לא אופייניים לליאם חשפו בפניי צד אחר בה, צד רך ועדין. שונה לגמרי ממה שהכרתי בליאם עד כה, אז אם צריך להודות באמת, באותו רגע החוסר בטחון והעדינות שבה כל כך הזכירו לי את נוהר והחזירו אותי אל היום שבו נוהר פגשה את הוריי לראשונה.
***
״אז מה את אומרת? שניכנס?״ הבטתי בנוהר כשחיוך קטן נפרס על שפתיי.
״ניכנס.״ השיבה בהיסוס.
היום זו הפעם הראשונה שההורים שלי הולכים לפגוש את נוהר.
אם לומר את האמת, היה בי חלקיק קטנטן של התרגשות טובה כזאת בלב. אבל גם חשש קטן.
״רגע מטר,״ נוהר אחזה בידי בפתאומיות. הבטתי בה במבט שואל. ״מה… מה אם הם לא יאהבו אותי?״ שאלה בחשש.
״נע…״ צקצקתי בלשוני. ״אין סיכוי שזה יקרה!״ מחיתי.
״בטח שיש.״ אמרה נוהר בעצב.
״אני אומר לך שזה לא אפשרי.״ נענעתי בראשי בחיוך. ״את יודעת למה?״ שאלתי אותה.
״למה?״ שאלה בסקרנות.
״כי זה לא אפשרי לראות אותך ולא להתאהב בך כבר מהמבט הראשון.״ הסברתי. ״בדיוק כמו שקרה לי.״
***
״מטר?״ ליאם קטעה את רצף מחשבותיי.
״אה… מה?״ ניסיתי להתאפס על עצמי.
״הכל בסדר?״ שאלה בדאגה.
״כן!״ עניתי מיד.
״אוקיי.״ ליאם כיווצה את גבותייה והנהנה בראשה להבנה.
״טוב… מה נתקענו כאן?״ שאלתי בפליאה. ״אני מת מרעב.״ אמרתי בכנות ומשכתי את ליאם פנימה אל תוך הבית בפתאומיות.

״אאוץ!״ צעקה ליאם ועיסתה את מפרק כף ידה. ״אני לא מאמינה שנתתי לך למשוך אותי פנימה.״ אמרה מבוהלת.
״והינה היא חזרה לעצמה.״ הרשיתי לעצמי לגחך גיחוך קל.
״אתה פשוט מטורף!״ אמרה בתדהמה. ״תראה מה עשית לי.״ היא הצביעה על מפרק כף ידה. אני בתגובה גלגלתי את עיניי בזלזול.
״תתבגרי כבר, פרינסס.״ זרקתי לעברה.
״תינוק…״ היא גלגלה את עיניה בזלזול.
״בוגרת…״ השבתי באותה נימה ושילבתי את ידיי על חזהי.
״מטי!״ אמא צצה לה בפתאומיות. ״ידעתי ששמעתי קולות.״ אמרה.
״היי, אמא.״ אמרתי בחיוך קטן.
״הו, אני רואה שהבאת חברה איתך.״ אמרה מחוייכת כאשר העיפה מבט בוחן בליאם.
״היי מירי,״ אמרה ליאם בביישנות.
״אממ… אמא, את זוכרת את ליאם, אחות של נוהר?״
״בטח! כל כך דומות, קשה שלא לשים לב.״ אמרה אמא.
״כן…״ השיבה ליאם בחיוך עצוב. הבטתי בה ושלחתי לה חיוך מעודד.
״טוב, אני אלך לי למטבח לסיים עם הבישולים, עוד מעט יגיעו השאר.״ הודיעה אמא ומיהרה להיכנס חזרה את המטבח.
״היי,״ חזרתי להביט בליאם. ״את בסדר?״ שאלתי בדאגה.
״כן,״ היא הנהנה בראשה בחיוך מאולץ. ״הכל לגמרי בסדר.״
״את יודעת?״ אמרתי גורר את מבטה של ליאם לכיווני. ״הביישנות הזו והחוסר בטחון הזה ממש חמודים עלייך.״ החמיאתי לה.
״מטר ביטון, אתה הרגע נתת לי מחמאה?״ שאלה בהרמת גבה.
״כן.״ השבתי בבטחון.
״לי?״ שאלה בתדהמה. ״ליאם שטרן?״
״כן, לך גברת ליאם שטרן.״
״וואו!״ אמרה מודהמת. ״בסוף אני עוד אחשוב שיש בך צדדים טובים.״
״זאת הייתה הדרך שלך להחמיא לי?״ שאלתי בהרמת גבה.
״אולי.״ השיבה בחיוך תחמני. ״רק אל תתרגל.״ אמרה באזהרה.
״לא חשבתי אחרת.״ השבתי מחויך.
״שבת שלום!״ לפתע הדלת נפתחה בפתאומיות. אבא חזר מבית הכנסת יחד עם יהלי ועידו האחים הקטנים שלי. מיד אחריהם נכנסה אחותי הגדולה מאי יחד עם לירן החבר שלה.
לא חלף זמן רב עד שכולם הבחינו בליאם עומדת לצידי ותוך שניות ספורות כבר דאגו להתאסף סביבה ולהתקיף אותה בשאלות.
זמן קצר לאחר מכן אמא יצאה מהמטבח יחד עם הבישולים המפורסמים שלה וערכה את השולחן. תוך כמה דקות כולנו כבר היינו ישובים סביב השולחן והתאספנו לקידוש הגדול של יום שישי ולסעודה החגיגית.

״אתם בטוחים שאתם לא רוצים עוד?״ שאלה אמא בסיום הארוחה.
״האמת שאני כבר מלאה.״ אמרה ליאם מצחקקת.
״מה איתך מטוש?״ שאלה אמא.
״כן… גם אני.״ השבתי.
״לא ידעתי שקוראים לך מטוש.״ אמרה ליאם בגיחוך.
״אממ…״ גירדתי בעורפי במבוכה. ״את יודעת איך זה, כל אמא והשמות שלה.״
״כן, הא?״ היא השפילה מבט.
״מצטער… אני, לא התכוונתי.״ אמרתי בחרטה כאשר הבחנתי בצער שהיה בליאם כאשר דיברתי על אמא שלי.
״זה בסדר, באמת.״ אמרה בחיוך מאולץ.
״מטי!״ לפתע יהלי אחותי הקטנה רצה לעברי והתיישבה על ברכיי.
״שלום קטנה,״ הבטתי בפנייה היפות והמתוקות כל כך .
״מי זאת?״ שאלה יהלי בקולה הילדותי והצביעה על ליאם.
״אממ…״ בלעתי את רוקי. ״ידידה.״ עניתי. ליאם הנהנה בראשה להסכמה.
יהלי התקרבה אל אוזניי וסימנה לי להקשיב. ״היא ממש יפה.״ לחשה אל תוך אוזניי חלושות.
אוהו יהלי, אין לך מושג כמה את צודקת.
ליאם ונוהר אומנם תאומות, אבל מדהים עד כמה הן כל כך שונות.
מבחינה חיצונית העיניים הירוקות, השיער הגלי. ממבט ראשון נראה שאין דרך אפשרית להבדיל ביניהן אבל סימן היכר קטן שמאפיין כל אחת מהן, משנה את הכל. ליאם, התאומה בעלת העיניים הירוקות ושיער גלי, לרוב פרוע, מסתייגת מכל מה שקשור לאיפור, מתחת לעינה השמאלית נקודת חן קטנטנה. ונוהר, גם כן בעלת עיניים ירוקות ושיער גלי, תמיד תמצאו אותה עם צמה ארוכה ואיפור עדין.
מהבחינה הפנימית. אחת ביישנית, שקטה ומפונמת חסרת בטחון. השנייה רעשנית שקשה שלא לשים לב אליה.
״זה ממש מוזר, הא?״ אמרה ליאם בגיחוך.
״מה?״ שאלתי בבלבול.
״מה שקורה פה.״ השיבה.
״האמת שכן.״ אמרתי בכנות.

•ליאם•
״ליאם!״ יהלי התרוממה בפתאומיות מברכיו של מטר.
״מה מתוקה?״ הבטתי ביהלי הקטנה בחיוך.
״רוצה לראות את החדר שלי?״ שאלה יהלי במתיקות.
״האמת ש…״ התחלתי להסס.
״אממ… יהלי, אולי בפעם אחרת.״ מטר נחלץ לעזרתי כאשר הבחין בי מהססת מעט. יהלי בתגובה עשתה פרצוף חמוץ ושילבה את ידיה ברוגז.
״זה בסדר, מטר.״ הנהנתי בראשי. ״יהלי, אני אשמח לראות את החדר שלך, מתוקה.״ אמרתי בחיוך. יהלי מיד התרוממה ממקומה ואחזה בידי והובילה אותי אל חדרה.
נכנסנו אל חדרה הורדורד. בובות פרווה גדולות וקטנות היו מפוזרות בחדר, בית בובות גדול ומגוון משחקי קופסא, מיטה קטנטנה ולידה שידה.
מזכיר את החדר של נוהר ושלי בימים בהם היינו ילדות קטנות.
״וזאת הבובה האהובה עליי!״ אמרה יהלי בקולה המתוק כאשר ידה אחזה בדובי ורדרד גדול. ״זה פינקי.״
״נעים להכיר אותך, פינקי.״ לחצתי את ידו של הדובי ויהלי הקטנה צחקקה צחוק מתוק.
״לא ידעתי שיש בך גם צד מצחיק.״ מטר עמד שעון על המשקוף בפתח החדר מגחך.
״תתפלא.״ השבתי בחיוך ממזרי.
״מטוש!״ יהלי רצה אל מטר כאשר הבחינה בו עומד בפתח. היא אחזה בידו והובילה אותו אל חדרה.
מטר התיישב לידי על השטיח. ״אז עם כמה בובות כבר הספקת לדבר?״ שאל בציניות.
״האמת, עם כולם.״ השבתי בציניות. ״הם הרבה יותר נחמדים ממך.״ עקצתי אותו.
״הא, כן?״ שאל בפה פעור.
״כן!״ השבתי בחיוך מנצח.
״טוב, אבל מה שבטוח הן לא יכולות לעשות את זה.״ אמר והתחיל לדגדג אותי.
״מטר…די…״ התחלתי להתפתל על הקרקע.
״אז מי יותר נחמד עכשיו, הא?״ שאל ותוך כדי ממשיך לדגדג אותי.
״עדיין הן.״ השבתי בהתגרות. ״די… לא…״ צחקוקים קטנים נפלטו מפי. מטר ואני התחלנו להתגלגל על השטיח.
״יהלי!״ לפתע אמא של מטר נכנסה אל החדר במפתיע והביטה בנו בחיוך קטן. מטר ואני מיהרנו להתרומם מן הקרקע ויהלי החלה לרוץ ברחבי החדר.
״יהלי בואי הנה!״ קראה אימו של מטר.
״יש בעיה?״ התערב מטר.
״כבר מאוחר, יהלי צריכה ללכת לישון.״ הודיעה.
״זה בסדר!״ התערבתי. ״אנחנו נרדים אותה!״ אמרתי.
״אנחנו?״ מטר הביט בי בהרמת גבה.
״את בטוחה שזה בסדר, ליאמי?״ שאלה.
״בטח!״ השבתי בחיוך. ״מטר ואני נדאג לה.״ תפחתי על שכמו של מטר. ״נכון?״
״דברי בשם עצמך!״ אמר והניף את ידיו לצדדים.
״אויי, תשתוק כבר!״ הכיתי בזרועו מכה עדינה.
״אבל מה עוד אחת?״ שאל ותפס בזרועו.
״סתם כי היה בא לי.״ השבתי בהתגרות. ״וגם כי מגיע לך.״
״כבר אמרתי לך שאני שונא אותך?״ אמר בסלידה.
״הדדי מטוש.״ השבתי בחיוך מנצח.
״האמת שזה רעיון מעולה.״ אמרה אימו של מטר מחוייכת. ״מטוש, תלמד מהחברה המקסימה שלך,״ אמרה והכתה בעורפו מכה עדינה ולאחר מכן מיהרה לעזוב את החדר.
״אבל למה עוד פעם?״ הוא תפס בזרועו. ״יופי ליאם, תראי לאן הכנסת אותנו!״ אמר בעצבים כאשר העיף מבט בחדר המבולגן כל כך.
״שטיות,״ אמרתי בביטול. ״תוך עשר דקות החדר מסודר.״ אמרתי בבטחון.

•מטר•
״עשר דקות, הא?״ נזרקתי על מיטתה של יהלי בעייפות.
״טוב… אז היו כמה עיכובים בדרך, אבל היה כיף.״ היא משכה בכתפיה באדישות שכלל לא הייתה אופיינית לה.
אבל אני חייב להודות באמת, אני הרבה יותר אוהב אותה ככה, קלילה כזאת, מצחיקה חייכנית.
״לא האמנתי שהיא איי פעם תירדם.״ אמרתי בכנות והרמתי את יהלי הקטנה בזרעותיי והנחתי אותה בעדינות על מיטתה הקטנה.
״היא רק הייתה צריכה להתייעף עוד קצת.״ אמרה ליאם.
״כן, רק שממשחק למשחק אני זה שמתעייף יותר.״ אמרתי והתיישבתי לצידה של ליאם על השטיח.
״עדיין לא הספקתי להודות לך שהזמנת אותי והתעקשת, היה ממש כיף.״ אמרה מחוייכת.
״האמת שגם אני ממש נהניתי איתך.״ אמרתי בכנות. ״הפתעת אותי הערב.״
״אני מקווה שלטובה.״ אמרה בגיחוך.
״האמת, שהערב את הזכרת לי נוהר, בפעם הראשונה שנפגשנו.״ סיפרתי.
״זה לא ייאמן איך היא חסרה, הא?״ שאלה בעצב.
״החיוך הזה, והביישנות הזו ו…״ באותו רגע פשוט דיימנתי אותה שהיא באמת כאן לידי ושאנחנו שוב יחד ממש כמו פעם.
ממש יכולתי להרגיש אותה, את פניה העדינות ושיערה הארוך והרך.
״מטר, אני…״
וכשהגיע הרגע המתאים אחזתי בפנייה בשתי ידיי והבטתי אל תוך עיניה הירוקות. ״את כל כך יפה.״ מלמלתי ולאט לאט הנחתי את שפתיי על שפתיה ברכות. ״אני אוהב אותך.״