החיים בלעדייך- פרק 8

03/07/2016 726 צפיות אין תגובות

•ליאם•
״בוקר טוב,״ מלמלתי בחוסר ברירה כאשר התיישבתי במטבח לצידם של אמא ושוהם. אך אף אחד מהם לא הגיב חזרה. ״בוקר טוב גם לך, ליאם.״ אמרתי בציניות. ניסיתי להקליל את האווירה המתוחה סביבי.
משום מה קמתי עם מצב רוח טוב הבוקר,אולי בגלל שהסופ״ש כבר בפתח או אולי דווקא בגלל שאני מרגישה שלאט לאט החקירה מתחילה להתקדם או אולי בכלל המפגש הפתאומי הזה עם איתי גרם לי להרגיש טוב עם עצמי.
״ליאם,״ לפתע שוהם פלט מפיו.
״הו! יופי סופסוף מישהו מתייחס אליי.״ גיחכתי.
״ליאם!״ שוהם הרים את קולו בפתאומיות.
״תגיד לי, מה עובר עליך?״ שאלתי מבוהלת.
״את נכנסת לחדר של נוהר אתמול?״ שאל בישירות.
״מה זאת השאלה הזאת בכלל?״ שאלתי המומה.
״כן או לא?״ האיץ בי.
״שוהם… אני לא מבינה,״ אמרתי מבולבלת.
״מה כל כך קשה לענות?״ שאל בעצבים. ״היית בחדר של נוהר כן או לא?״ הוא לחץ עליי.
״כן!״ השבתי בצעקה. ״כן. הייתי בחדר של נוהר!״
״מה לא היה ברור בזה שהכניסה לחדר של נוהר אסורה?״ התערבה אמא.
״אסורה?״ שאלתי בגיחוך. ״זה שאתם החלטתם לנעול את החדר שלה ולהדחיק כל שארית של קיום שלה, לא אומר שגם אני!״ התגוננתי.
״ליאם… אנחנו בסך הכל…״ שוהם התרכך מעט.
״סך הכל מה?״ התפרצתי לדבריו. ״סך הכל נוח לכם לחשוב שהיא מתה?״ שאלתי.
״ליאם, היא… היא מתה זה סופי, אפילו הרופאים אמרו, לצאת מתאונה כזאת בחיים… הסיכוי אפסי.״ הסביר ברכות.
״אתם ראיתם את הגופה בעיניים?״ שאלתי.
״היא טבעה ליאם.״ אמר שוהם.
״לא…״ נענעתי בראשי. ״לא ייאמן כמה שאתם טיפשים!״
״תשמרי על הפה שלך!״ צעקה אמא.
״אני אגיד את זה גם אלף פעם אם צריך,״ השבתי בתקיפות. ״טיפשים, טיפשים, טיפשים!״
לפתע הרגשתי את לחיי בוערת. תפסתי בלחיי והבטתי בה המומה ומבוהלת. הדמעות בעיניי אט אט שטפו את לחיי. ״כשאני אמצא אותה, אתם תצטערו על הכל!״ אמרתי באיום ומיהרתי לעזוב את הבית בטריקת דלת חזקה.

״ליאם,״ המורה קראה בשמי. ״תרימי את הראש בבקשה.״ ביקשה אך בחרתי להתעלם.
חייבת להיות דרך להוכיח שנוהר לא מתה. הרי צוות הבטחון מצאו רק את החפצים שלה זרוקים על החוף, למרות שעדיין זה לא הגיוני.
מישהו פיזר את הדברים שלה על החוף בכוונה! אני בטוחה.
יכול להיות שנוהר בכלל לא הייתה מעורבת בתאונה הזאת?
או שבכלל התאונה לא נגרמה?
״ליאם שטרן, תרימי את הראש מהשולחן מיד!״ צעקותיה של המורה קטעו את רצף מחשבותיי.
״בסדר!״ השבתי בעצבים גוררת בעקבותיי את מבטיהם של ילדי הכיתה. ״הנה הרמתי, מרוצה?״ שאלתי בזלזול. המורה בתגובה הנהנה בראשה והמשיכה במהלך השיעור. ואני גלגלתי את עיניי בשעמום ושיחקתי עם העט בידי.

הפעמון שחותם את סוף השיעור סופסוף צלצל. מיהרתי לארוז את חפציי ולחמוק מהכיתה בלי למשוך אחריי יותר מדי תשומת לב.
התהלכתי במסדרון בית הספר. הגעתי אל שורת הלוקרים מחפשת את הלוקר שלי. לפתע חשתי במגע קריר על מפרק ידי שגרם לי מעט לבהלה. ״ליאם,״ מטר הביט בי במבט רציני.
אנחת הקלה נפלטה מפי כאשר ראיתי אותו. ״מה אתה רוצה?״ הגבתי בקרירות.
״באתי לבדוק אם את בסדר.״ הסביר.
״כן אני בסדר תודה.״ השבתי באדישות ופניתי אל הלוקר שלי.
״אממ…״ הוא כחכך בגרונו.
״מה עכשיו?״ שאלתי בעצבים.
״אני חוזר לחקירה!״ קבע. ״ולפני שתגידי עוד משהו, אני אספר לך הכל. מבטיח.״
לא יודעת למה, אבל באיזה שהוא מקום קטן בלב רציתי שמטר יישאר חלק מהחקירה למרות הכל. אולי דווקא בגלל שלא רציתי להרגיש לבד. או בגלל שהוא היחידי שמאמין לי שנוהר לא מתה.
״יודע כמה?״ שאלתי גוררת את מבטו אליי. ״כבר אין לי כוח להתווכח יותר.״ אמרתי בכנות. ״אז ברוך הבא בחזרה.״ אמרתי בחיוך.
״חשבתי שיהיה קשה יותר לשכנע אותך.״ אמר בגיחוך.
״אז יש הפתעות בחיים.״ אמרתי מצחקקת צחקוק קל.
״אז מה את אומרת שניפגש אחרי הלימודים במקום הקבוע?״ הציע.
״אממ… סגרנו.״ השבתי בהסכמה.

״רגע, תני לי להבין.״ מטר אכן היה נראה מבולבל מהגילויים המפתיעים אשר חשפתי בפניו. ״מה שאת בעצם אומרת זה שיש מצב שהתאונה לא הייתה בכלל?״ שאל המום.
הנהנתי בראשי. ״תחשוב על זה שניה, זה לא נראה לך מוזר שחוץ מהחפצים של נוהר זרוקים על החוף לא מצאו עוד הוכחות?״ שאלתי בחשדנות.
הוא צמצם את עיניו והביט אל הים ולאחר מכן נענע בראשו וחזר להביט בעיניי. ״אז את חושבת…״
״אני חושבת שיש סיכוי מאוד גדול שנוהר נמצאת כאן ממש מתחת לאף שלנו!״ קבעתי.
״היא יכולה להיות בכל מקום.״ אמר מטר. ״את באמת רוצה שנכנס בית בית לחפש אותה?״ שאל בפליאה.
״אם צריך, אז כן.״ עניתי.
״ליאם…״ מטר תפס בראשו בייאוש. ״זה הזוי!״ אמר בכנות. ״את יודעת כמה בתים יש בעיר?״
״יש לך רעיון יותר טוב?״ שאלתי.
״מה עם… לרכז את רשימת החשודים האפשריים״ הציע. ״הרי אם נוהר נמצאת באחד הבתים בעיר, חייב להיות לאותו אדם שמחביא אותה מניע.״ הסביר.
״אני אבדוק אולי בחדר של נוהר יש סימנים שיכולים להוביל אותנו לכל מיני אנשים אפשריים.״ הצעתי.
״מעולה!״ השיב בחיוך.
״אז שיהיה לנו בהצלחה.״ אמרתי בחיוך.
״כן…״ הוא חייך חיוך קטן.
במשך כמה דקות ספורות שתיקה מביכה שררה בנינו. בלעתי את רוקי והבטתי בים כשהרוח הקרה מכה בפניי.
״טוב, אני…״ מטר שבר את השתיקה. ״אני חייב לעוף הביתה,״ אמר. ״עוד מעט סעודת שישי.״ אמר בחוסר נעימות וגירד בעורפו במבוכה.
״כן, בטח אני מבינה לגמרי.״ הנהנתי בראשי בהבנה. ״אז, ביי ו…״
״רגע, את לא באה?״ שאל כאשר והתרומם מן החול הרך.
״לא. אני חושבת שאני אשאר כאן עוד קצת, ממילא אין לי בשביל מה לחזור הביתה.״ גיחכתי. ״אבל אתה יכול ללכת, זה בסדר.״
״נו, אל תהיי מצחיקה.״ הוא שילב את זוג ידיו על חזהו. ״בואי, נו.״ הוא הושיט לי את ידו. הבטתי בו בעיניים שואלות. ״צריך לחגוג את השותפות בנינו כמו שצריך.״ הסביר. ״ואין דרך טובה יותר לחגוג יותר מארוחת שישי חגיגית.״
״אתה…״ פערתי את פי בתדהמה. ״אתה מזמין אותי לבוא אליך?״ שאלתי המומה.
״כן, בואי יהיה כיף.״ אמר בעידוד.
הנדתי בראשי בחיוך. ״חשבתי שאתה לא סובל אותי.״ אמרתי בגיחוך.
״אני חושב שהגיע הזמן לפתוח דף חדש.״ אמר. ״נו, אז מה את אומרת?״ שאל.
הנהנתי בראשי והתרוממתי במהירות מן החול. ״דף חדש.״ אמרתי בחיוך.
״טוב, אז עכשיו אחרי שפתחנו דף חדש, אפשר כבר ללכת? אני מת מרעב!״ התחנן וגרם לצחקוק קל להיפלט מפי.
״לא יודעת מה איתך, אבל אני כבר מוכנה.״ השבתי בחיוך. ״שנלך?״ שאלתי.
״אחרייך.״ הוא חייך חיוך רחב ופינה לי את הדרך.
במשך שניות ספורות עמדתי שם משקיפה על החוף מחוייכת. ״את באה או מה?״ מטר קטע את מחשבותיי.
״אתה יודע?״ התחלתי לומר מבטו של מטר נגרר בעקבותיי. ״דווקא אתה לא כזה גרוע כמו שתמיד חשבתי.״
״כן, גם את לא כזאת גרועה האמת. את דווקא בסדר, כשאת רוצה.״ השיב באותה נימה.
״האמת שאתה יכול להיות חמוד כשאתה רוצה.״ מלמלתי חלושות כשחיוך קטן נפרס על שפתיי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך