החיים בלעדייך- פרק 7

•ליאם•
לאט לאט הרגשתי את הצל מעליי הולך ומתקרב. מצעד לצעד הרגשתי איך ליבי מתחיל להלום בחוזקה. ״שלא תעיז להתקרב!״ קראתי באיום כאשר מבטי מושפל אל הקרקע. ניסיתי לשמור על קור רוח ולהישאר אמיצה למרות שבתוך תוכי מתתי מפחד.
״ליאם?״ שמעתי קולות מעליי.
״יש לי סכין! אני נשבעת!״ קראתי באזהרה. ״עוד צעד אחד ואני…״
״לילי, זאת את?״ התרככתי למשמע הקול המוכר ולפתע פתאום חלפו להם כל הפחדים כאילו לא היו.
יש רק בנאדם אחד בעולם שנהג לקרוא לי כך, ובמקרה הוא היה סיפור האהבה הראשון שלי. ״אני… אני הוזה, נכון?״ שאלתי המומה כאשר עיניי הבחינו בו, באיתי שלי, זאת אומרת שהיה שלי, עומד מולי כעת אחרי זמן רב שלא שמעתי ממנו. מדהים כמה שהוא לא השתנה הרבה בשנתיים האחרונות.
״זה אני, לילי.״ אמר מצחקק.
״מה… מה אתה עושה כאן?״ שאלתי בחשדנות.
״ההורים שלי, הם החליטו לחזור בעקבות הצעת עבודה שאמא שלי קיבלה.״ סיפר.
״וואו, האמת… מאוד מפתיע.״ אמרתי והתרוממתי לאט מן הקרקע וניערתי את בגדיי.
״לילי, אני… אני שמעתי על מה שקרה לנוהר,״ אמר בחוסר נוחות. ״אני מצטער שלא הייתי כאן בשבילך.״ אמר בכאב.
״זה בסדר,״ גירדתי בעורפי. ״אנחנו נפרדנו עוד הרבה לפני כן.״ הזכרתי. ״ככה שאתה לא חייב לי כלום.״
״בכל זאת, היינו תקופה לא קצרה יחד. הייתי צריך להיות איתך כל התקופה הזו.״ הסביר.
״כן בטח.״ אמרתי בזלזול. ״כאילו שההורים המקסימים שלך היו נותנים לך להתקרב אליי.״ צחקתי במרירות.
איתי היה האהבה הראשונה, הייתי בטוחה שהאהבה שלנו תימשך לנצח.
את איתי הכרתי במסגרת פעילות שערכנו בצופים. הייתי בת חמש עשרה. איתי היה אז הילד הביישן, המופנם ואני הייתי הפלפלית הצווחנית מלאת המרץ ושמחת חיים. יחד היינו שילוב קטלני. איתי לימד אותי שלפעמים השתיקה יפה ועדיפה במקרים מסויימים ואני לימדתי אותו קצת להשתגע ולעשות שטויות.
התאהבתי באיתי דווקא בגלל בגלל הביישנות שלו, ודווקא בגלל שהוא לא היה כמו כל הבנים בשבט. ובעיקר, בגלל שהוא היה שונה ממני.
איתי ואני היינו יחד קרוב לחצי שנה. אבל אפשר לומר שהקשר שלנו היה מלא במכשולים והיו לא מעט עליות ומורדות.
ההורים של איתי לא ממש אהבו את זה שהיינו יחד. הם חשבו שאני משפיעה על איתי לרעה. הם עשו הכל כדי להרחיק אותנו זה מזו, עד שביום בהיר אחד הם פשוט עזבו ככה בלי להודיע.
״ליאם, אני התבגרתי מאז, אני גדול מספיק לעשות את ההחלטות שלי בעצמי.״ אמר בניסיון לשכנע אותי.
״אז מתי הספקתם לחזור חזרה לעיר?״ ניסיתי להקליל את השיחה.
״אממ… האמת שלא מזמן.״ השיב בחיוך. ״שבועיים.״
״אז איך זה שלא ראיתי אותך עד עכשיו?״ שאלתי בפליאה.
״אני לומד בבית הספר האזורי, זה שקרוב למרכז המסחרי.״ הסביר. ״מה איתך? את… את עדיין לומדת במקיף?״ שאל בהתעניינות.
״כן.״ השבתי. ״לצערי.״ גלגלתי את עיניי בזלזול. ״קצת מעצבן ללכת במסדרונות בית הספר שכל התלמידים מתלחששים סביבך ומביטים עליך ברחמים.״ סיפרתי.
״אממ…״ איתי החל לנוע במקומו באי נוחות. ״אם תרצי נוכל להיפגש מידי פעם.״ הציע וגירד בעורפו בביישנות.
״כן, למה לא?״ השבתי בחיוך. ״אחרי הכל, זה בסדר שנהיה ידידים.״
״בסדר גמור.״ אישר.״טוב. אני חייב ללכת, אמרתי להורים שלי שלא אתעכב יותר מדי.״ הסביר. ״טוב, אז… לילה טוב ליאם.״ אמר מחוייך.
״לילה טוב איתי.״ החזרתי לו בחיוך.
במשך מספר עמדתי במקומי מביטה באיתי הולך ומתרחק לאט לאט כשעל שפתיי פרוס חיוך.
אם לומר את האמת, אני חושבת שזו הפעם היחידה בתוך החודשים האחרונים שהעזתי לחייך, לחייך חיוך אמיתי.
אז כן, עד כמה שזה מוזר להגיד, הנפילה הזאת היא הדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לי בחודשיים האחרונים.