החיים בלעדייך- פרק 6

•ליאם•
עמדתי בפתח חדרה של נוהר, לאחר חודשיים שכף רגלי לא העיזה לדרוך בו.
מצחיק לחשוב שפעם הייתי מבלה ימים ולילות בתוך החדר הזה. שהחדר הזה היה פעם כל כך שמח ורועש, ועכשיו… עכשיו הוא רק מאובק, בודד ושקט.
מאז התאונה של נוהר, אף אחד לא העיז להתקרב לחדר הזה, החדר הפך לחדר זיכרון.
חיוך עצוב עלה בי כאשר התחילו לעלות בי זיכרונות מהימים בהם נוהר ואני היינו עורכות מסיבת פיג'מות פרטית רק לעצמנו, או הפעמים בהן הכנו שיעורים יחד, צחקנו ודיברנו על בנים. והכל קרה כאן- בחדר הזה!
התיישבתי על מיטתה של נוהר, מסניפה שוב את שאריות ריחה האחרונות שנותרו להן בחדר. כבר חודשיים חלפו והריח של נוהר עדיין לא הספיק להתפוגג לו לגמרי.
זה מוזר, החיים נתנו לי כל כך סיבות לחשוב שנוהר איננה, אבל משהו בתוכי פשוט מסרב להשלים עם זה.
משהו בתוכי פשוט מרגיש שהיא חיה, ושהיא צריכה אותי עכשיו.
צלצול הפלאפון שלי קטע את רצף הזיכרונות אשר התחולל בי.
העפתי מבט חטוף בצג הפלאפון שלי. על הצג התנוסס שמו של מטר. התעלמתי בלי לחשוב פעמיים אפילו.
כעסתי עליו כל כך על מה שעשה לנוהר.
איך הוא מעיז? ועוד עם דנה? ועוד אחרי כל זה הוא ללא בושה מסתיר את הכל?
נפגעתי בשביל נוהר. כאב לי שהיא הייתה צריכה לגלות שהבנאדם שהיא הכי אוהבת, הבנאדם שעשתה למענו כל כך הרבה, הקדישה לו כל כך הרבה זמן פאקינג שנה! בגד בה ככה. באמון שלה, ברגשות שלה וגרוע יותר, בלב שלה.
לפתע, צליל נוסף בקע מתוך הסלולרי שלי. הפעם צליל של הודעה.
׳הודעה מאת מטר: ליאם, אנחנו חייבים לדבר על מה שהיה היום.׳
׳את/ה: לדבר? אין על מה לדבר!׳ התחלתי להקליד אבל התחרטתי מיד.
מחקתי את תיבת הטקסט שהקלדתי וכיביתי את הסלולרי שלי ותחבתי אותו חזרה אל כיסי.
עדיף ככה.

התרוממתי ממיטתה של נוהר, התיישבתי על הכיסא מול שולחן העבודה המוצב בחדרה. עיניי הבחינו בדפדפת משובצת על השולחן שלידה היה מונח עט פיילוט כחול.
החלטתי לכתוב לה. לכתוב לה מה אני מרגישה, לכתוב לה עד כמה עצובה ובודדה אני בלעדיה. עד כמה החיים שלי הפכו לחסרי משמעות מהיום שהיא איננה.
ובעיקר, רציתי לכתוב לה כמה אני אוהבת אותה.

׳׳ומה שווה כל העולם כשאת לא כאן
ואחרייך , השארת חלל גדול שבו
הייתי כבר חלמתי שם עלייך
געגועים עולים עכשיו אלייך.״ בחרתי לצטט מילים מאחד השירים שנוהר נהגה לשמוע פעמים רבות.
לא יודעת, אמנם אף פעם לא ממש הרגשתי חיבור אליו, אבל עכשיו מיום ליום החיבור מתחזק יותר ויותר.
״נונו,״ כיניתי אותה בשם החיבה שנהגתי לכנותה עד לא מזמן.
״מה שלומך?״ שאלתי. ידעתי שלא באמת אוכל לקבל תשובה.
״אני מקווה שאת בסדר, שדואגים לך במקום שאת נמצאת, שמטפלים בך, מתייחסים אלייך כמו אל נסיכה, כי ליחס כזה את ראויה.״ כתבתי. ״אני רוצה שתדעי שאני לא מוותרת עלייך לרגע, בכל דקה, בכל שעה ואפילו בכל שנייה אני רק חושבת עלייך. אני מתה כבר למצוא אותך, ושנחזור כולנו להיות שוב משפחה אחת, מאוחדת ומאושרת.״ דמעה בוגדנית חמקה מעיניי. ״אני יודעת על הסיפור של מטר ודנה, ושהסיבה שבגללה את לא כאן קשורה איכשהו אל המאורעות שהתחרשו באותו הערב. מצאתי את היומן של דנה, היא כתבה בו את כל מה שהתרחש באותו לילה ארור.״ סיפרתי. ״בהתחלה, אני מודה שכעסתי עלייך, על שברחת לברוח ולא סיפרת לי את האמת, אני הייתי עוזרת לך! היינו מתמודדות עם הכל יחד, אבל אז לאט לאט הדברים החלו להתחבר במוחי והבנתי. הכל התחיל משם.״ כתבתי ובדרך מחיתי עוד כמעט בוגדנית מעיניי. ״מאז שנעלמת, המצב בבית הפך קטסטרופלי.״ לא מצאתי מילה טובה יותר לתאר את המצב בבית. ״אמא התפטרה מעבודתה ושקעה בדיכאון עמוק, שוהם ואני כמעט לא מדברים בכלל, וגם אם כן אנחנו רק רבים, מרגיש כאילו ממש עוד מעט הבית עומד להתפורר.״ כאב חד החל לפלח את ליבי. ״השתנה כאן כל כך הרבה, אבל בעצם קרה כל כך מעט. כולם חושבים שהשתגעתי.״ סיפרתי. ״אפילו שירה, החברה שלי. שהייתה אמורה להיות שם לצידי ולתמוך בי, בחרה כמו כולם להתרחק. ומטר, מטר ואני התחברנו לצורך החיפושים אחרייך. עד כמה שאני לא סובלת אותו באמת האמנתי שהוא באמת יכול לעזור לי למצוא אותך, אני יודעת שאת אוהבת אותו. אף פעם לא ממש הצלחתי להבין מה מצאת בו, הוא כזה אגואיסט שמרוכז בעצמו ועכשיו גם גיליתי שהוא בוגד.״ נענעתי בראשי והשלכתי את העט על השולחן בעצבים כאשר נזכרתי בגילוי המפתיע שגיליתי הערב.
לפתע שוב הפאלפון שלי צלצל, שמו של מטר התנוסס על הצג. גלגלתי את עיניי בייאוש ובלית ברירה עניתי לשיחה.
״מה לא ברור במה שאמרתי?״ שאלתי בעצבים.
״ליאם… את באמת חושבת שזה הזמן?״ שאל.
״אמרתי לך, מטר. אני לא מעוניינת להמשיך איתך את החקירה.״
״את חייבת להאמין לי שאני באמת אוהב את אחותך, ושאני…״
״לילה טוב, מטר.״ אמרתי ומיהרתי לנתק את השיחה לפני שיספיק להגיד עוד משהו.
התרוממתי מן הכסא ותחבתי את הפאלפון אל תוך כיסי.
עזבתי את חדרה של נוהר, טרם סיימתי לכתוב את המכתב. הייתי עצבנית כל כך שהרגשתי שאני חייבת לצאת ולנשום קצת אוויר.
יצאתי מהבית בשקט בשקט משתדלת כמה שפחות למשוך תשומת לב אחריי.
הלכתי אל הפארק, המקום היחידי שאיכשהו היה עוזר לי להירגע תמיד.
התהלכתי לי בתוך הפארק השומם והחשוך, הדמעות לאט לאט החלו לשטוף את לחיי. הכאב שאגרתי בתוכי במשך חודשיים שלמים השתחרר אצלי ברגע אחד.
אם לומר את האמת, לא המצב בבית היה מה ששבר אותי, גם לא ההיעלמות של נוהר. אל עצם העובדה שאחותי, הבנאדם הכי חשוב לי בעולם הסתובב עם כל כך הרבה כאב בלב ואני לא שמתי לב לזה כל הזמן הזה.
״היי את!״ לפתע חבורת נערים שיכורים פנתה אליי וסימנו לי להתקרב.
״תעזבו אותי!״ השבתי בצעקה והתחלתי לרוץ. רצתי במהירות מטורפת, לא העזתי להביט לאחור פחדתי שכאשר אסתכל אחורנית אראה את חבורת הנערים רצה בעקבותיי.
אוף, מה חשבתי לעצמי שהחלטתי לצאת לסיבוב בשעה כזאת?
כאילו שחסרים מטורפים בעיר הזאת…
לפתע הרגשתי את עצמי נופלת בפתאומיות קדימה בחוזקה על הקרקע וצל גדול מונח מעליי.
זהו. נתפסתי.
זה הסוף שלי.