החיים בלעדייך- פרק 3

•ליאם•
״לא לא!״ תפסתי בראשי בייאוש. ״זה היה שם אני בטוחה!״ התעקשתי.
״זה לא משנה.״ אמר מטר בביטול. ״זה היה רעיון מטומטם גם ככה.״
״זה היה רעיון שלך,״ הזכרתי.
״אז חבל שהקשבת לי.״ אמר בעצבים.
״כן, חבל באמת.״ נחרתי בבוז ושילבתי את ידיי על חזהי.
״כאילו… מה חשבתי לעצמי שבמשך חודשיים יישארו דברים על החוף?״
״טוב, די עזוב שטויות, נחשוב על משהו אחר.״ אמרתי בעידוד.
״לא, ליאם!״ הוא הניף בידו בביטול. ״זה היה מטורף לחשוב עוד מלכתחילה שהיא חיה.״ אמר בעצב.
״ביטון, אין מצב שאתה הולך להתקפל לי עכשיו.״ אמרתי באזהרה. ״בסדר, אז נכשלנו פעם אחת, זו רק ההתחלה.״
אנחת ייאוש נפלטה מפיו. ״אז מה את מציעה לעשות?״ שאל.
״בתור התחלה, לדבר עם דנה, הן היו יחד על החוף היא בטוח יודעת משהו!״ אמרתי בחיוך.
״צר לי לבאס אותך, אבל את זוכרת שאחרי התאונה דנה והמשפחה שלה עזבו למקום לא ידוע.״ הזכיר.
״נו, וזה לא נותן לך עוד סיבה למה אנחנו חייבים לדבר איתה?״ שאלתי.
״את חושבת שהיא קשורה להיעלמות של נוהר?״ שאל בבלבול.
״יש מצב.״ משכתי בכתפיי.
״איך בדיוק? היא הטביעה אותה בים?״ שאל בגיחוך.
״זה לא משנה את העובדה שהיא האחרונה שראתה אותה.״ועצם העובדה שדנה והמשפחה שלה מיהרו לעזוב מיד אחרי התאונה, חשודה מאוד לדעתי.״ אמרתי בכנות.
״לדעתי זה הגיוני, היא עברה טראומה היא רצתה להתרחק מהכל.״ הסביר.
״אוף,״ תפסתי בראשי בייאוש. ״אתה חייב להפסיק עם זה!״ דרשתי.
״מה עשיתי הפעם?״ שאל בתמימות.
״זו בדיוק הבעיה, אתה לא עושה כלום!״ יריתי לעברו.
״יודעת מה?״ שואל גורר את מבטי אליו. ״הכל היה טעות אחת גדולה,״ אמר בייאוש. ״לא יודע מה חשבתי לעצמי עוד מלכתחילה.״
״מטר!״ אמרתי באזהרה.
״עזבי ליאם, אין לנו אפילו רמז קטן כדי להוכיח שנוהר בחיים.״
״אנחנו לא מוותרים!״ התעקשתי.
״די נו, זה סיכוי קלוש למצוא את הדנה הזאת.״ הודה.
״חשבתי שאתה תעשה הכל בשביל למצוא את אחותי, שאתה אוהב אותה.״ יריתי.
״אני באמת אוהב אותה, והיא באמת האהבה הכי הגדולה שהייתה לי איי פעם, וכן אני… אם לומר את האמת לא בטוח אם איי פעם מישהי תצליח למלא לי את החור הגדול שהיא השאירה אצלי בלב.״ אמר בעצב. ״אבל בואי נודה באמת, ליאם, אנחנו לא באמת יכולים לעשות משהו בקשר לזה.״
נענעתי בראשי. ״לא ייאמן, שלאחד כמוך נותנים להחזיק קבוצת כדורגל שלמה בבית הספר.״ אמרתי בזלזול. ״אתה, כשקצת קשה לך את בורח, מוותר כאילו כלום.״ גיחוך קטן נפלט מפי. ״אתה אגואיסט עסוק בעצמך, פחדן מפונק.״ יריתי לעברו.
מטר הביט בי במבט עצוב מלא רחמים. ״אני באמת מצטער ליאם.״
״אתה באמת תצטער אחרי שאני אמצא אותה!״ צעקתי לעברו.
לאט לאט מטר עקבותיו של מטר הלכו ונעלמו.
אני מבטיחה לך נוהר, אני אגלה איפה את ואני אמצא אותך.
הבטחות צריך לקיים ייבבתי והתפרקתי על החול החם כשהמים הקרים שוטפים מעט את גופי.

התעוררתי ליום חדש, התארגנתי בזריזות ויצאתי לבית הספר.
מרחוק ראיתי את מטר יחד עם כל הפמליה הקבועה שלו, הוא הגניב לעברי מבט מרחם מרחוק ואני בתגובה הבטתי בו בכעס.
התהלכתי במסדרון בית הספר מחפשת את הלוקר שלי בתוך שורת הלוקרים.
פתחתי את הלוקר שלי. סידרתי בתוכו את הספרים והמחברות, לפתע עצרתי. הגנבתי מבט אל הלוקר של נוהר שממוקם בדיוק על יד הלוקר שלי, חיוך עצוב התפרס על שפתיי כשעלו בי זכרונות בפעמים בהן נוהר ואני עשינו תחרות מי זריזה יותר בפתיחת הלוקר ואיך תמיד נוהר הייתה מנצחת אותי בהפרש של שנייה.
״אני כל כך מתגעגעת אלייך,״ מלמלתי כאשר לאט לאט אני מרגישה איך הדמעות עומדות בגרוני וחונקות אותו.
״סליחה!״ לפתע הרגשתי נקישה על גבי.
״מטר אם זה אתה אז פשוט עזוב.״ אמרתי באטימות.
״סליחה!״ לפתע נשמע מאחוריי קול מעצבן ורעשני כל כך. הסתובבתי אחורנית ולהפתעתי עמדה מאחוריי נערה בעלת עיניים ירוקות ושיער צבוע לבושה בחצאית קצרצה ובחולצה אדומה כשעל ידה נתלה תיק של לואי ויטון. ״את מוכנה לזוז בבקשה מהלוקר שלי?״ ביקשה.
״כן, בטח.״ מחיתי את הדמעות ולקחתי צעד אחורנית.
רק לאחר שזזתי צעד אחד אחורה שמתי לב ״שהלוקר שלה״ זה בעצם הלוקר של נוהר.
״מה את חושבת שאת עושה?״ שאלה בעצבים כאשר הוצאתי לה את הספרים מתוך הלוקר של נוהר.
״אני מצטערת אבל הלוקר הזה תפוס.״ התנצלתי.
״תפוס לי!״ אמרה הנערה בעצבים.
״תמצאי לך לוקר אחר!״ דרשתי והשלכתי את ספריה על הקרקע בלי בושה.
״שיהיה לך ברור, את מטורפת על כל הראש!״ אמרה בזלזול ואספה את ספריה מהרצפה.
״מה שתגידי.״ גלגלתי את עיניי בזלזול.
אני כבר לא מתרגשת מזה שקוראים לי מטורפת, למדתי לחיות עם זה, לאט לאט זה הפך חלק משגרת החיים שלי.
אבל מה שכולם בעצם לא יודעים, שהטירוף האמיתי נמצא אצלם, זה מטורף עד כמה אנשים יכולים להיות אטומים.

״אור גדול מאיר הכל, יותר כבר לא צריך לשאול…״ אחרי שסופסוף הסתיים יום הלימודים הארור חיפשתי לאן לברוח, כדי שאוכל להיות לבד עם עצמי ואחשוב על הדברים בצורה רגועה ומסודרת. ואין דרך יותר טובה להירגע חוץ מגיטרה ונוף ירקרק ונקי.
״ולמרות שזה נגמר, יש סיבה לכל דבר…״ אני כל כך כועסת על מטר שהוא והחליט לוותר מהר כל כך עוד לפני שהכל התחיל, שהוא נותן לפחד לשלוט בחיים שלו.
לפתע הרגשתי חול פוגע בפניי. ״איכס,״ ירקתי את החול מפי והרמתי את חפציי מן הקרקע כאשר הבחנתי בזוג כלבים מתקרב לעברי. ״ארצה!״ ניסיתי להרחיק אותם ממני. ״לא להתקרב!״ להפתעתי הכלבים שמעו לדבריי והניחו חפץ כל שהוא על הקרקע ועזבו.
נשמתי לרווחה לאחר שהבחנתי בזוג הכלבים הולך ומתרחק. התרוממתי מן הדשא וארזתי את חפציי. לפתע רגלי נתקלה בחפץ קשיח אשר גרם לרגלי למעוד מעט. ״אח, מה זה…״ מלמלתי ושפשפתי את רגלי שהתלכלכה מעט בחול. עיניי הבחינו במחברת ספירלה עבה מכוסה כולה בחול. ״אויי,״ הרמתי את המחברת מהקרקע בגועל וניקיתי ממנה את ערימת החול. ׳המחברת הסודית של דנה!׳ זה מה שהיה כתוב על כריכת המחברת.
הבטתי לצדדים לבדוק בוודאות שאף אחד לא רואה ותחבתי את המחברת אל תוך התיק שלי ומיהרתי לחזור הביתה.

•מטר•
״יופי ביטון! משחק מעולה!״ קרא המאמן כאשר נשמעה שריקת הסיום בסוף המשחק. ״תמשיכו ככה כולם ואליפות המחוז מובטחת לנו.״ אמר.
האמת, לא יכולתי שלא לחשוב על ליאם. הסיכוי הקטן הזה שיש מצב שנוהר באמת חיה.
יכול להיות שעשיתי טעות כשהחלטתי לפרוש מעניין החקירה מהר מדי?
כבר חודשיים עברו מאז התאונה, חודשיים שאני מסתובב עם טעם של כלום, חודשיים שאני מרגיש ריקנות ומועקה כזאת בלב.
והספק הזה שאולי אני זה שאשם במצב הזה שנוהר לא כאן?
אם רק הייתי מספר לה את האמת בזמן, היא לא הייתה הולכת לשם ואז יש מצב שהדברים היו נראים אחרת.
צליל טריטון אשר בקע ממכשיר הסלולרי שלי קטע את רצף מחשבתיי. ׳הודעה מאת ליאם׳.
בטח נזכרה בעוד עלבונות ששכחה לומר לי לפני יומיים. חשבתי לעצמי.
פתחתי את ההודעה בלית ברירה. ׳מטר, אני חושבת שמצאתי משהו שאתה חייב לראות, תפגוש אותי בחוף בעוד חצי שעה׳
ליבי החל להלום בחוזקה, מיהרתי לאסוף את חפציי ודהרתי אל החוף.

״נו איפה היא?״ מלמלתי חסר סבלנות כאשר הבחנתי שליאם מאחרת.
״מטר!״ לפתע נשמעו קריאות לעברי מרחוק. ״מצטערת על האיחור.״ אמרה ליאם מתנשפת.
״מה היה כל כך דחוף?״ שאלתי בישירות.
״אני…״. מלמלה מתנשפת. ״מצאתי את זה היום כשהלכתי לנגן.״ היא הוציאה מתיקה מחברת מעוצבת.
״אני לא מבין.״ אמרתי בבלבול. ״בשביל זה קראת לי? בשביל סתם מחברת?״ שאלתי בעצבים.
״לא סתם מחברת, המחברת של דנה!״ אמרה.
״מה?״ שאלתי המום.
״מסתבר שדנה כתבה יומן, אז חשבתי שאולי נוכל למצוא בתוכו כל מיני דברים שקרו לפני התאונה.״ הסבירה.
״את מבינה שזה פלילי, לגנוב משהו של מישהו אחר?״ שאלתי בתדהמה.
״אני לא גנבתי!״ אמרה בביטול. ״אני מצאתי, ואם לא אני, היומן הזה היה מזון לכלבים.״
״טוב… מצאת משהו מעניין בפנים?״ שאלתי.
״לא… אממ… חשבתי שנקרא בו יחד.״ אמרה מובכת.
״עכשיו את רוצה להפוך גם אותי שותף לעבירה?״ שאלתי. ״את יודעת מה יקרה אם דנה הזאת תדע שקראנו לה ביומן?״
״תהיה בטוח שהיא לא תדע, סודך שמור איתי.״ אמרה מצחקקת.
״טוב, תפתחי אותו כבר!״ אמרתי בכניעה. ״מקווה בשבילך שזה שווה את זה.״ אמרתי באזהרה.
״אתה יכול להיות בטוח.״ אמרה בחיוך.