החיים בלעדייך- פרק 11

•ליאם•
״אממ… אפשר להכין חביתה או מקושקשת,״ אמרה שירה בזמן שהעיפה מבט במקרר. ״או שבעצם בא לך טוסט?״ שאלה.
אם לומר את האמת, אני לא מפסיקה לחשוב עליו, על מטר, על הנשיקה הפתאומית הזו.
אני לא מרגישה אליו כלום! אני בטוחה בזה.
אבל הנשיקה הזאת… לא יודעת משהו בתוכי קרה, הרגשתי כאילו היא כל כך אמיתית, כל כך נכונה, כל כך… מדהימה!
כל כך טעות!
***
״לא!״ מיהרתי להתאפס על עצמי כאשר ההיגיון חזר שוב לדבר מגרוני. ״מה אנחנו עושים מטר?״ שאלתי מבולבלת.
״אני…״ מטר גירד בעורפו במבוכה.
״מצטער?״ השלמתי אותו. ״כן כבר הבנתי.״ גלגלתי את עיניי בזלזול.
״ליאם, זה באמת…״
״עזוב, מטר.״ אמרתי בביטול. ״אתה אוהב את נוהר, אתה רק מבולבל קצת זה הכל.״ אמרתי ברוגע.
״כן…״ הוא הנהן בראשו להסכמה.
״עזוב… בוא פשוט נסכם שאין ולא יהיה בנינו קשר מעבר לחקירה.״ קבעתי ומיהרתי לעזוב את החדר לפני שמטר יספיק להגיב.
***
״נו? אז מה את אומרת?״ שירה העירה אותי ממחשבות.
״אממ… אמרת משהו?״ שאלתי.
״בסך הכל שאלתי אם את מעדיפה מקושקשת או טוסט.״ אמרה.
״מקושקשת!״ עניתי.
״אוקיי, כבר בדרך,״
״בעצם טוסט!״ מיהרתי לשנות את דעתי.
״אוקיי…״ שירה גלגלה את עיניה. ״אני חושבת שכדאי שאכין גם וגם.״ אמרה בגיחוך.
״כן… הא?״ השבתי בחוסר חשק.
״טוב… רוצה לספר לי מה קורה?״ שירה התיישבה לידי ושילבה את ידיה.
קורה משהו?
כולה נישקתי את החבר של אחותי, שמצאת אלוהים יודע איפה.
״כלום, לא קורה כלום.״ התחמקתי.
״ליאם, אני לא עד כדי כך עיוורת, משהו עובר עלייך.״ קבעה. ״וגם מה פתאום את ומטר הפכתם לחברים טובים?״ שאלה בחשדנות.
מאז ומתמיד שירה הייתה אחת כזאת ששמה לב לפרטים הקטנים, אי אפשר להסתיר ממנה כלום בסופו של דבר.
״ליאם!״ שירה קטעה את מחשבותיי. ״את מוכנה לענות לי?״ לחצה עליי.
בלעתי את רוקי והתחלתי לנוע באי נוחות במקומי. ״מטר ואני…״ התחלתי לומר. שירה הביטה בי מסוקרנת. ״מטר ואני התנשקנו!״ אמרתי במהירות.
זה מוזר, אבל באותו רגע חשתי הקלה כזאת בלב. סופסוף להוציא את זה החוצה, סופסוף לא לשמור בפנים.
אנחת הקלה נפלטה מפי. שירה הביטה בי בפה פעור. ״איך… איך זה קרה ליאם?״ שאלה המומה.
ידעתי שמהרגע שבחרתי לחשוף בפניה רק חלק קטן אחרי יגיע הסיפור המלא שהוביל להכל. ״טוב… מוכנה לעוד שוק?״ שאלתי בחיוך קטן.

•מטר•
נכנסתי לביתי בטריקת דלת חזקה, זרקתי את תיק בית הספר שלי בכניסה לסלון ונזרקתי על הספה מול הטלויזיה.
זפזפתי עם השלט מערוץ לערוץ וגלגלתי את עיניי בשעמום.
החלטתי לכבות את הטלויזיה לאחר שהבנתי שלא אמצא משהו מעניין לראות.
הלוואי שהיה אפשר לכבות את המחשבות בכזאת קלות כמו אותה הקלות שכיביתי את הטלויזיה, בלחיצת כפתור קטן.
התיישבתי בקצה הספה שגופי רכון אל הקרקע וידי אוחזות בצידי ראשי.
איך סיבכתי את הכל ככה?
איך בכלל כל זה קרה?
אין לי רגשות לליאם! אני בטוח!
אני אוהבת את נוהר, ורק את נוהר!
אבל, אני בהחלט לא יום למה משום מה שליאם לידי אני מתבלבל פתאום ועושה שטויות.
״היי, אח!״ מאי קטעה את רצף מחשבותיי. לא עניתי נשארתי באותו מצב שקוע בתוך המחשבות. ״היי אח!״ מאי חזרה על דבריה בטון גבוה יותר.
״היי,״ החזרתי ביובש.
״מה יש לך?״ שאלה בחשדנות והתיישבה לידי על הספה.
״עזבי, לא בא לי לדבר על זה.״ אמרתי.
״בנות הא?״ שאלה בגיחוך.
״משהו כזה.״ הנהנתי בראשי.
״קשור למהממת שהייתה אצלנו לפני כמה ימים?״ שאלה בחיוך ממזרי.
״ליאם.״ תיקנתי.
״בגללה אתה ככה?״ שאלה בחשדנות.
״איך ככה?״ שאלתי.
״מבואס.״
״לא מבואס!״ התגוננתי.
״בטח אחי, מה שתגיד.״ אמרה בגיחוך. ״טוב נו, יאללה שפוך כבר!״ האיצה בי.
״אין מה.״ מחיתי.
״אל תשכח שאני מכירה אותך מהיום שנולדת,״ אמרה. ״דבר כבר!״
״ליאם היא… היא אחות של נוהר,״ התחלתי לספר.
״כן, טוב… קשה שלא לשים לב.״ אמרה מגחכת.
נענעתי בראשי. ״בכל מקרה, מאז מה שקרה לנוהר, יצא שקצת התקרבנו.״ אמרתי בכנות. ״מפה לשם, יצא שהתקרבנו טיפה יותר מדי.״ סיפרתי.
״מה… מה זאת אומרת?״ שאלה בבלבול.
״היא… היא כל כך מזכירה לי את נוהר, בצחוק שלה, בחיוך שלה, העיניים שלה, אני… יצא שקצת התבלבלתי.״
״הבנתי.״ מאי הנהנה בראשה להבנה. ״והקשר שנוצר ביניכם חשוב לך?״ שאלה.
״כן, אני חושב.״ עניתי בהיסוס. ״בכל זאת… היא הדבר הכי קרוב שיש לי לנוהר.״ הסברתי.
״אז אל תוותר עליה, מטר.״ אמרה בחיוך. ״היא עושה לך טוב.״
״לא,״ אמרתי בביטול. ״לבגוד בחברה שלי זה לא משהו שעושה טוב.״
״ניסיתי לברר מה ליאם חושבת על כל זה?״ שאלה.
״לא.״ הנדתי בראשי. ״בכל פעם שניסיתי לדבר איתה היא מוצאת סיבה להתחמק.״ הסברתי. ״וגם עד שסופסוף הצלחתי לדבר איתה, אז עוד פעם, עשיתי טעות.״
״לדעתי אתם צריכים לשבת ולדבר על זה, היא לא תוכל לברוח מזה לנצח וגם אתה לא!״ אמרה בעידוד.
לפתע הבהוב בקטע מתוך המכשיר הסלולרי שלי. העפתי חטוף בצג הפלאפון שלי, הופתעתי לראות את מה שהופיע בו ׳הודעה מאת ליאם׳ זה מה שהופיע על הצג.
בלעתי את רוקי ונכנסתי אל ההודעה. ׳מטר, אנחנו חייבים לדבר, ניפגש בחוף בעוד חצי שעה.׳
כנראה שזמן ההתחמקות נגמר מהר יותר מכפי שחשבתי.
עכשיו זה סופי, אין לאן לברוח!