החיים בלעדייך- פרק 10

•ליאם•
התיישבתי על מיטתי כשגבי שעון על הקיר וידיי מחבקות את רגליי המקופלות על חזהי.
מיד אחרי הנשיקה מיהרתי לברוח הביתה, לא יכולתי להישאר בביתו של מטר עוד שנייה אחת מיותרת.
הדמעות זלגו להן מעיניי מטיילות במורד לחיי, כאשר אני מריצה במוחי את הרגע הקסום והארור כל כך.
***
ידיו של מטר אחזו בפניי בפתאומיות. גופי השתתק תחת מגעו. ידיו טיילו על פניי וליטפו אותן ברכות. מטר הביט בי מחוייך. לפתע פתאום ברגע אחת בשנייה אחת יכולתי להרגיש את שפתיו של מטר נחות על שפתיי ברכות. זה מוזר, אבל באותו רגע הרגשתי שזה הדבר הנכון, שאני באמת רוצה בכך. שפתינו נעו בתיאום מושלם. הייתי כל כך מבולבלת מכל המצב, אבל גם מהופנטת לגמרי. התנתקנו והבטנו זה בזו. מטר הביט בי מחויך. ״אני… אני אוהב אותך.״ פלט מפיו.
רגע, מה?
מיהרתי להתאפס על עצמי ולקחתי צעד אחורנית.
מה קורה פה לעזאזל?
״מה אמרת?״ שאלתי המומה.
״אני אוהב אותך, נוהר שלי.״ אמר והביט בי מבט מאוהב. ״כל כך התגעגעתי אלייך.״ הוא מלמל מפיו.
״נוהר?״ הדמעות החלו לחנוק את גרוני. הנחתי את ידיי על פי.
רק עכשיו נפל לי האסימון למה שקרה כאן, אני… אני נישקתי את החבר של אחותי! אני בגדתי בחברה הכי טובה שלי.
לא עבר הרבה זמן עד שמטר התאפס על עצמו והבין את משמעות הדברים שקרו הלילה. הוא לחץ עם כפות ידיו על עיניו ונענע בראשו. ״ליאם… אני…״
״אני חושבת שכדאי שאלך הביתה עכשיו.״ קבעתי.
״אני באמת לא יודעת מה עבר עליי.״ אמר בכנות. ״אני מצטער.״ הוא בלע את רוקו.
״הכל בסדר, מטר. לא קרה כלום.״ אמרתי בחיוך מזויף.
״אני אוהב את נוהר, ליאם.״
״כן אני יודעת.״ הנהנתי בראשי להבנה.
״כל הערב הזה…. כנראה קצת התבלבלתי.״ הסביר.
״אתה לא צריך להסביר, הכל באמת בסדר.״ אמרתי בעידוד. ״עזוב, פשוט בוא נשכח שזה קרה, אני אלך הביתה, אתה… אתה תחזור לעניינים שלך.״ אמרתי.
״עדיף ככה באמת.״ הסכים איתי.
״לילה טוב מטר ותודה.״ אמרתי ומיהרתי לעזוב את ביתו.
***
נוהר, אם רק היית יודעת כמה אני מצטערת, כל כך מצטערת על השטות שעשיתי. שהכאבתי לך אחרי שכל כך הרבה אנשים הכאיבו לליבך.
הנשיקה הזאת… היא הייתה סתם, לגמרי חסרת כל משמעות בעיניי, מעידה של רגע. בכל זאת… אחרי הכל מטר היה בטוח שהוא מנשק את נוהר, החברה שלו שהוא אוהב בכל ליבו, אחותי התאומה, החברה הכי טובה שלי.
נוהר, אני יודעת שאולי את לא כאן אבל, אני מקווה שאיי פעם תוכלי לסלוח לי.

התעוררתי ליום חדש, שבוע חדש. כבר יומיים חלפו ממקרה הנשיקה. לא שמעתי ממטר ביומיים האחרונים ואולי טוב שכך. זה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו על הראש שלי.
התהלכתי במסדרון בית הספר כשזוג אוזניות תחובות באוזניי והשירים המוכרים והאהובים מתנגנים באוזניי.
פניתי אל שורת הלוקרים מחפשת את הלוקר שלי. לפתע הרגשתי נגיעה עדינה בכתפי. הבטתי אחורנית במבט שואל בשירה.
הורדתי את האוזניות ותחבתי אותן בתוך כיס המכנס שלי. ״מה את רוצה?״ שאלתי בקרירות.
״ליאם… אנחנו לא… היחסים בנינו לא חייבים להיות ככה יותר.״ אמרה.
גלגלתי את עיניי בזלזול וגיחוך קטן נפלט מפי. ״הרשי לי לרענן את זיכרונך, כי למיטב ידיעתי זו לא היית את שהפכה את המצב לכזה?״ שאלתי. ״זו לא היית את, שבמקום לעשות כל מה שחברה טובה אמורה לעשות, את פשוט התרחקת ממני, מליאם המשוגעת, הכחשת כל קשר אליי בחודשים האחרונים רק בשביל שכל הילדים לא יצחקו עלייך שאת מסתובבת עם החברה המשוגעת שלך?״
״אני עשיתי טעות.״ אמרה בחרטה. ״אני באמת מצטערת.״
״אני סמכתי עלייך, אני הייתי צריכה אותך ולא היית כאן בשבילי.״ אמרתי בכאב. ״מבחינתי זו בגידה.״
״אני באמת לא יודעת מה חשבתי לעצמי, הייתי טיפשה, רציתי להראות לכולם ששירה יכולה בכוחות עצמה גם בלי ליאם.״ הסבירה. ״אבל טעיתי.״ אמרה בכניעה. ״אני באמת מקווה שהיום מן הימים תוכלי לסלוח לי.״
הנהנתי בראשי. ״אני אחשוב על זה.״ אמרתי.
אם לומר את האמת, נפגעתי משירה. אני ושירה מכירות עוד מימי הגן, מאז ומתמיד נהגתי לחלוק איתה את הדברים הכי אישיים שלי, לכל מקום שהיינו הולכות היינו הולכות יחד. אבל, מאז התאונה של נוהר, שירה שינתה את יחסה אליי בשלוש מאות ושישים מעלות. במקום להיות שם בשבילי היא בחרה להתרחק ולמחוק את כל החברות שלנו, אבל למרות הכל עד כמה שנפגעתי משירה, משהו בתוכי אומר לי שאני לא יכולה באמת לוותר עליה. בייחוד לא עכשיו.
״טוב, האמת שכבר יש לי תשובה.״ אמרתי.
״כל כך מהר?״ שאלה שירה בתדהמה.
״כן, לא היה לי קשה כל כך להחליט.״ אמרתי בכנות.
״אז במה החלטת?״ שאלה בסקרנות.
״האמת, שמאוד נפגעתי ממך בתקופה האחרונה, אבל אני גם לא שוכחת את כל מה שעשית למעני בעבר, וגם אני אחת שמאמינה בהזדמנות שנייה,״ הסברתי. ״אז… אני סולחת!״ קראתי בהתלהבות.
״את מלאך, ליאם!״ אמרה מוקסמת.
מלאך? לא בטוחה שזו המילה הנכונה עבורי. במיוחד לא אחרי יום שישי האחרון. חשבתי בליבי.
״אז מה את אומרת שניפגש היום אחרי הלימודים, נאכל יחד כמו פעם?״ הציעה שירה.
״האמת שזה…״
״ליאם,״ לפתע מטר הגיע בפתאומיות. העפתי בו מבט אדיש ובחרתי להתעלם.
״האמת שזה רעיון מעולה!״ אמרתי לשירה בחיוך.
״אז קבענו היום אחרי בית ספר?״ שאלה.
״קבענו.״ אישרתי ושתינו עזבנו את עמדת הלוקרים ופסענו לכיוון הכיתה כשלפתע הרגשתי אחיזה עדינה בזרועי. עצרתי במקומי והעפתי מבט קר במטר. ״אז מה, אני מבין שחזרתן להיות חברות.״ אמר כאשר הבחין בשירה עומדת לצידי.
אנחת ייאוש נפלטה מפי. ״מה אתה רוצה, מטר?״ שאלתי בחוסר ברירה. שירה נעצרה בעקבותיי ובחנה את שנינו בעיניה.
״לדבר.״ השיב בנימה רצינית.
שירה המשיכה לעמוד לידי ולבחון את מטר ואותי דרך עיניה הסקרניות. הנהנתי בראשי לחיוב וסימנתי לשירה דרך עיניי שהכל בסדר ושאגיע עוד מעט לכיתה. שירה הנהנה בראשה להבנה ונכנסה אל הכיתה.
״טוב… דבר!״ האצתי במטר. ״עוד מעט מתחיל השיעור ואני ממש לא מתכוונת לאחר אפילו דקה בגללך.״
מטר הנהן בראשו והוביל אותי אל חדר השרת. ״טוב, את האמת נמאסו עליי כל המשחקים שלך!״ אמרתי בעצבים.
״את לא חייבת להיות מגעילה, את יודעת.״ נראה שמטר קצת נפגע מצורת ההתנהגות שלי כלפיו.
״ואתה לא היית צריך להיות כזה מניאק!״ השבתי באותה הנימה. ״ואם זה מה שרצית להגיד, אז ביי.״ אמרתי ופניתי ללכת אך ברגע האחרון מטר אחז בזרועי בחוזקה. ״מטר…״ השתנקתי בכאב. ״תעזוב אותי, אתה מכאיב לי.״ התחננתי.
״אויי, כואב לך?״ הוא הביט בי בעצבות מזויפת.
״תקשיב לי טוב, מטר ביטון, יש לך בדיוק שלוש שניות לשחרר אותי, אחרת אני…״
״אחרת מה?״ התפרץ לדבריי.
״אחרת אני אצעק!״ אמרתי באיום. ״אחת,״ התחלתי לספור. ״שתיים,״
״את באמת חושבת שאת מפחידה אותי?״ שאל בגיחוך.
״אה לא?״ שאלתי בהרמת גבה.
״לא.״ הוא הניד בראשו.
״שלוש!״ אמרתי באזהרה ומיד אחר כך התחלתי לצעוק. ״הצילו! מישהו!״ התחלתי להכות על הדלת בחוזקה. ״הוא חטף אותי!״
״תסתמי כבר, מטורפת!״ הוא הניח את ידו על פי.
״עזוב!״ ניסיתי להדוף אותו אחורנית ללא הצלחה.
״טוב… אני משחרר אותך בתנאי שאת שותקת ומקשיבה.״ אמר. בלית ברירה הנהנתי בראשי להסכמה. ״בלי שטויות, ליאם.״ אמר באזהרה. הוא שיחרר את אחיזתו בפניי בעדינות אך עדיין נותרנו קרובים כל כך זה לזו. בדיוק כמו בערב ההוא. יכולתי להרגיש את דפיקות ליבו ואת נשימותיו. ״זהו, את משוחררת.״ אמר והרים את ידיו כחף מפשע.
״זהו? אני יכולה ללכת?״ שאלתי.
״כן,״ אמר וסימן לי בידו ללכת.
״יופי,״ חייכתי חיוך מאולץ. ״אז אני הולכת.״ אמרתי.
״מעולה!״ השיב בעצבים.
״אחלה!״ השבתי באותה נימה.
״מצוין!״
״סבבה!״
״יופי!״
רציתי ללכת, באמת שרציתי אבל משום מה הרגליים שלי החליטו לבגוד בי.
״נו, למה את לא הולכת?״ שאל. ״חשבתי שאת רוצה ללכת.״ אמר בגיחוך.
״אני… אני הולכת!״ קבעתי. אבל שום, הרגליים שלי… כאילו הן קפאו פתאום.
כפות ידיי אחזו בראשי. ״אתה חייב להפסיק עם זה.״ דרשתי.
״להפסיק עם מה?״ שאל בתמימות.
נענעתי בראשי. ״לשגע אותי ככה.״ אמרתי בכנות.
״אני אפסיק בתנאי שאת תפסיקי.״ קבע.
״מה… מה אתה רוצה ממני?״ שאלתי בייאוש.
״את משגעת אותי, ליאם!״ אמר בחצי צעקה. ״את משגעת אותי,״ אמר בנימה רגועה יותר. ״משגעת אותי עם המתיקות הפתאומית הזו שלך, והביישנות הזו שכל כך מזכירה לי אותה ועל הביצ׳יות הזאת שלך שמוציאה אותי מהכלים בשנייה, אני…״
הוא לא מתכוון לזה! ניסיתי לשכנע את עצמי.
אין מצב, הוא בסך חושב על נוהר! הזכיר לי הראש.
את בסך הכל התחליף שלה!
הוא לא מדבר עלייך, הוא מדבר עליה!
אסור לך להיגרר לזה בפעם השנייה!
באותו רגע פשוט הרגשתי שהדבר הנכון זה ללכת משם, לברוח כמה שיותר מהר.
״אני באמת חושבת שכדאי שאני אלך עכשיו.״ אמרתי בכנות. מטר הנהן בראשו להבנה. ידי אחזה בידית הדלת. משום מה, רגע לפני שפתחתי את הדלת העפתי מבט אחרון במטר. ״ביי,״ מלמלתי מפי לפני שהפניתי לו את הגבי.
״ליאם, חכי!״ רגע לפני שיצאתי מהחדר מטר קרא בשמי.
העפתי מבט אחרונית והבטתי בו בעיניים שואלות. ״אני מצטער.״ הוא אמר.
״זה בסדר, גם אני מצטערת.״ השבתי.
״לא,״ הוא הניד בראשו. ״אני… סליחה על זה,״ הוא אמר.
״על מה?״ שאלתי בבלבול. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה מסביבי שפתיו של מטר רוסקו על שפתיי ונסחפנו לעוד נשיקה סוערת עוצרת נשימה.