החייל המאושר ביותר בבסיס

אני מתבונן בה מרחוק, היא לא שמה לב אליי. היא יפהפייה, עם עיניה הירוקות ושיערה השחור הארוך. לפתע היא חייכה, דבר שגרם ללבי להחסיר פעימה. חיוכה היה אולי הדבר היחיד שהשתווה ביופיו ליופיה של הבחורה הזאת.

עם מדים בצבע זית היא לבושה, כמוני וכמו כל שאר האנשים בבסיס הצבאי הזה. כולם אחידים. אבל כשהיא לובשת את המדים האלה, הם פתאום נראים קצת שונה. היא מיוחדת.
ואפילו שמעולם לא החלפנו מילה, התאהבתי בה.

יום אחד, המפקד אמר שמישהי חדשה מצטרפת לצוות שלנו. לא התלהבתי מהעניין במיוחד, כי היינו כבר צוות די מגובש. ואז הוא אמר שקוראים לה נועה.

'לה קוראים נועה', חשבתי לעצמי. 'אבל זה בסיס גדול. מה כבר הסיכויים שדווקא היא תצטרף לצוות…'
נקטעה לי המחשבה על ידי הופעתה של בחורה יפהפייה ליד המפקד.
דווקא היא הצטרפה לצוות.

בימים הקרובים הרגשתי ממש לא בנוח. המשכתי לעשות את מה שאני צריך לעשות, אבל עם קושי רב. כי היא הייתה שם, מנסה להבין מה צריך לעשות בצוות שלנו, ואני עדיין לא דיברתי איתה, נתתי לאחרים להסביר לה.
אבל ידעתי שבקרוב אהיה חייב לדבר איתה.

עבר כבר שבוע מאז שהיא הצטרפה, והיא כבר די הבינה מה צריך לעשות בצוות שלנו ואפילו התחילה להתחבר עם חלק מחברי הצוות. כזאת היא הייתה, אהודה על כולם.

בזמן שהייתי במחשב עסוק במה שהייתי צריך לעשות, היא לפתע החליטה להתיישב לצדי. "אתה יודע שהמפקד שינה את ההנחיות לגבי המשימה הזאת." אמרה.
לבי דפק בעוצמה. לא האמנתי שזה באמת קורה. לא האמנתי שאני באמת מדבר איתה.
"לא, לא ידעתי…" אמרתי בקול חלש.
"אז עכשיו אתה יודע", אמרה בחיוך.
לחיוך המדהים שלה תמיד היה השפעה עליי, אבל כשהיא חייכה אותו אליי זה היה עולם אחר. הרגשה חמימה ונעימה עטפה אותי, ולרגע אחד פשוט הרגשתי בשמיים.
"היי תגיד…" אמרה. "אתה רוצה לעבוד על זה ביחד?"
לבי שוב דפק בעוצמה.
"כן…" אמרתי שוב בקול חלש.
"מצוין!", אמרה. "רק למה אתה מדבר כל כך חלש? אני חושבת שזה די קריטי שאני אשמע מה אתה אומר אם אנחנו מתכננים לעבוד ביחד, לא?"
"כן." אמרתי, הפעם בקול חזק יותר.

עבדנו ביחד במשך כמה שעות טובות. עם הזמן הדפיקות לב קצת ירדו, אפילו שלא לגמרי. התחלתי להרגיש ממש בנוח איתה, כאילו אנחנו עובדים ביחד מאז ומתמיד. וממש נהניתי מכל רגע איתה. מההתבונות שלי בה קיבלתי את הרושם שיש לה אופי מדהים וזאת אחת הסיבות שהתאהבתי בה, ועכשיו חוויתי את זה מקרוב יותר.
וזה גרם לי להיות החייל המאושר ביותר בבסיס.

אני ונועה המשכנו לעבוד ביחד לא מעט, וגם יצא לנו מדי פעם לדבר. אהבתי אותה כמו שלא אהבתי מעולם. היא הייתה הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקמתי בבוקר, והדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שהלכתי לישון בלילה.
ולכן, החלטתי לקחת את זה לצעד הבא.

עברו כבר שלושה שבועות מאז שנועה הצטרפה לצוות. עבדנו שוב ביחד, וכרגיל, זה היה ממש כיף. בשלב מסוים אמרתי משהו מצחיק, והיא צחקה את הצחוק שלה, שהיה יפהפה כמו החיוך שלה. ובאותו הרגע, פתאום נפלט לי, מבלי להתכוון, המשפט "את רוצה לצאת איתי לסרט?"
היא הסתכלה עליי בהפתעה, ואז הסמיקה.
"בטח, אני אשמח", אמרה עם חיוך.
כשהיא חייכה אליי זה תמיד גרם לי להרגיש הרגשה חמימה ונעימה ולרגע אחד פשוט להרגיש בשמיים, אבל כשהיא חייכה אותו לאחר שהסכימה לצאת איתי זה היה עולם אחר. ההרגשה החמימה והנעימה הייתה חמימה ונעימה במיוחד, והייתי פשוט מאושר, כמו שלא הייתי אי פעם.

קבענו לאותו הסופ"ש. הימים עד אז עברו בזחילה, רציתי שזה כבר יגיע. ההתרגשות בערה בי כמו אש, וזה הפריע לי לתפקד במידה שאפילו המפקד שם לב. הוא העיר לי על כך, ושאל אם הכל בסדר. עניתי שכן, אבל האמת שלא דייקתי בתשובה שעניתי למפקד.
הכל היה מדהים.

היום הגדול הגיע. גם הוא עבר בזחילה, ניסיתי להעסיק את עצמי בכל מיני דרכים: טלוויזיה, לקרוא ספרים, לשחק במחשב… אבל לא ממש הצלחתי להתרכז באף אחד מהדברים האלה מרוב התרגשות.

שעה לפני שיצאתי לסרט התחלתי להתארגן. התרחצתי, התלבשתי בבגדים הכי יפים שהיו לי, שמתי את הבושם עם הריח הכי טוב שהיה לי, ולאחר שסיימתי לטפח את עצמי באופן מושלם, יצאתי לכיוון המכונית.

נכנסתי למכונית, ונהגתי בה, כולי מתרגש. ההתרגשות קצת הקשתה עליי לנהוג, אבל הסתדרתי. הגעתי לקניון בו קבענו להיפגש. ירדתי מהאוטו. הרגשתי איך הלב שלי דופק בעוצמה. נכנסתי לתוך הקניון, והלכתי אל הנקודה בה קבענו להיפגש. ואז ראיתי אותה.

מעולם לא ראיתי אותה ככה. למען האמת, מעולם לא ראיתי אותה ללא מדים. היא הייתה יפהפייה עם מדים, אבל עם הלבוש הזה, שמלה אדומה ונעלי עקב, היא הייתה כל כך יפה שנשימתי נעתקה לרגע. לבי החסיר פעימה. למשך מספר רגעים פשוט עמדתי שם והבטתי בה.

ואז ניגשתי אליה. התחבקנו. החיבוק הרגיש כל כך חמים ונעים שלא רציתי להפסיק אותו לעולם. אבל כמובן שהייתי צריך להפסיק אותו לאחר כמה שניות.

"את נראית מאוד יפה הערב", אמרתי. "גם אתה", אמרה.
הסתובבנו קצת יחדיו, ודיברנו. כרגיל, היה ממש כיף.
קנינו כרטיסים, ואז המשכנו להסתובב קצת.
התחלנו להתקדם אל עבר אולם הקולנוע, ואז הגענו.
נכנסנו לאולם הקולנוע.

ראינו את הסרט "חיות הפלא והיכן למצוא אותן". בהתחלה לא ממש דיברנו בסרט, כי לא רצינו להפריע אחד לשני או לאחרים, אבל בשלב מסוים קצת דיברנו, אבל במידה הנכונה שלא מפריעה למישהו מאיתנו או לאחרים. היו גם חלקים שצחקנו בהם, אבל בשקט.

הסרט נגמר. יצאנו מאולם הקולנוע, תוך כדי שיחה מרתקת על הסרט. שנינו אהבנו אותו, אבל שנינו הסכמנו ש"הארי פוטר" היה טוב בהרבה.

הסתובבנו קצת ואז החלטנו להתיישב על ספסל שהיה ליד הקניון. הייתה שתיקה קצרה, שזה לא דבר נפוץ אצלנו, אבל מהר מאוד היא הפרה את השתיקה ואמרה "נהניתי מאוד הערב" אמרה.
"גם אני" אמרתי.
"מה, מהסרט בטח?" שאלה.
היא הייתה כל כך יפה, וכל כך מקסימה, ובכל זאת, הייתה לה קצת בעיה של דימוי עצמי. זה מצחיק איך דווקא האנשים המוצלחים ביותר בטוחים שהם אינם כאלה, ודווקא אלה הפחות מוצלחים בטוחים שהם מוצלחים.

"לא, נועה, נהניתי מלהיות איתך." אמרתי בהחלטיות.
באותו הרגע קרה דבר מפתיע, והייתי אומר גם, חלומי. זה דבר שפינטזתי עליו כל כך הרבה, ומעולם לא האמנתי שיקרה במציאות.
נועה נישקה אותי. בתשוקה כזאת, מאוד גדולה. זאת הייתה הנשיקה המדהימה ביותר שהייתה לי בחיים. היא הייתה גם ארוכה, גם בהפתעה, אבל בעיקר, היא הייתה איתה.

כשהיא חייכה אליי זה תמיד גרם לי להרגיש הרגשה חמימה ונעימה ולרגע אחד פשוט להרגיש בשמיים, אבל כשהיא נישקה אותי זה היה עולם אחר. כשהיא נישקה אותי, הרגשתי שמצאתי אותה, את האחת, שאני רוצה להיות איתה, עד סוף החיים. כשהיא נישקה אותי, לא הרגשתי רק כמו החייל המאושר ביותר בבסיס. הרגשתי כמו האדם המאושר ביותר בעולם.