החזרה שלי לוורן – מישיגן – פרק 6

רגליי נעמדו מול דלת הפלדה של ביתו של אדי.
מביטה בהיסוס על הדלת ומתחילה לחשוב שזאת שטות מה שאני עושה.
סובבתי את גבי, צעדתי שני צעדים קדימה.
"לאן את הולכת?רק באת." קולו הצרוד נשמע מאחוריי גבי ונשמתי נחטפה לנגד קולו.
באיטיות הסתובבתי אליו, הוא עמד מולי כשהוא ללא חולצה, חושף את שריריי בטנו למולי, גופו כה גדול וחזק לנגד גופי שנראה כה קטן ומאויים על ידו.
הוא לבש מכנס פוטר אפור והורא לי עם ידו להיכנס אל תוך הבית.
ברגליים רועדות, נכנסתי אל ביתו. פעם ראשונה שאני דורכת כאן, קשה קצת להאמין.
ביתו נראה כה יפה ומשופץ לעומת ביתו של אבי שנשאר אותו הדבר.
ביתו הריח בריח מרכך כביסה ממש נעים, בסלון ישנו שולחן מעץ מלא בצבע שחור, ומסביב לו קבוצת ספות מעור בצבע שחור.
יש חדר אוכל ששם יש שולחן ענקי מעץ מלא גם כן בצבע שחור וכיסאות מקיפים אותו.
מטבח חדש לגמרי וגם המקרר כסוף וחדש.
"רעבה?צמאה?" הוא שאל כשהוא היה קרוב סנטימטרים ספורים מפניי.
גורם לי לשקוע בתוך האפור של עיניו שבישרו סערה.
גמעתי את רוקי, מתקשה להתמודד עם התשוקה שאני מרגישה כלפיו עכשיו, לא מצליחה לייצב את גופי הרועד כשאני כאן למולו.
"מה את עושה פה אינגה?" הוא שאל וכיווץ את גבותיו, הביט בי מסוקרן.
"שבוע שלא הגעת…נעלמת." אמרתי בקול שהסגיר את הדאגה שחשתי כלפיו.
"כל אחד צריך קצת שקט." הוא אמר, מבטו היה רציני.
"למה אתה כל כך מרוחק כל הזמן?" שאלתי את השאלה שתמיד רציתי לדעת את התשובה שלה.
הוא הביט במבט משמעותי, כאילו יש תשובה לשאלה שלי אך קשה לו לדבר על זה.
"איך הלחי שלך?עדיין כואב לך?" הוא העביר נושא, מתחמק מהשאלה.
הוא נגע במקום שבו הוטח האגרוף שלו וליטף בעדינות.
"אני מצטער." הוא אמר ולפתע התקשח.
נשימותיו החמות התנדפו על פניי והחמימות התפשטה על כל גופי, מעבירה בי זרמים של צמרמורות.
"למה הרבצת לו?" שאלתי, פניו התעקמו במעט זעם.
"כי הוא בן של זונה." הוא ענה בשקט אך עם המון כעס ועצבים בקולו.
הבטתי בו,משותקת ליופיו, ממש קפואה כמו גופה.
"תפסיקי." הוא לחש בקול צרוד לאחר שנשכתי את שפתיי התחתונות.
"סליחה." לחשתי, הייתי צמאה למגע שלו. רציתי שיגע בי, שיעשה משהו.
"טוב…אני חושבת שאלך." אמרתי כמו מטומטמת, כל כך רציתי להישאר, כל כך רציתי להרגיש אותו, להריח את הריח המשגע שלו.
הוא לא אמר מילה נוספת, הביט בי וכנראה שחיכה שאצא.
הוא לא התכוון להילחם, למה?
הכל היה סתם שקר, כל מה שקרה בינינו?
"חכי." הוא צעק ומשך אותי בחזרה אל תוך הבית.
"מה?" שאלתי בשקט, הוא הביט בי בסערה, עיניו הורידו גשמים.
"רוצה שנעשה משהו היום?" הוא שאל וכל כך רציתי לחייך אבל לא רציתי להראות לו עד כמה זה משפיע עליי.
"מה אתה רוצה לעשות?ממש קר בחוץ." אמרתי והבטתי על העננים המאיימים שירד גשם.
"מרתון סרטים אצלי?אני לבד היום." הוא אמר, וואו.
ההצעה הכי טובה שקיבלתי בחיי.
"אמ…בסדר." אמרתי, הוא חייך חיוך קטן ואני אחריו.
"טוב אני אגיע בשמונה." אמרתי ויצאתי מהר מביתו, מאושרת ומבולבלת.
האם זה הדבר הנכון לעשות?האם אנחנו בריאים אחד לשנייה?
אנחנו באמת מתאימים?
הנחתי את כל השליליות בצד ונכנסתי לביתי.
אבי ישב בסלון כשהוא לבוש חגיגי ונאה במיוחד.
"אבא?לכבוד מי אתה כזה חתיך?" שאלתי מחוייכת והוא החל להזיע מרוב לחץ.
"יש לי דייט היום." הוא אמר במבוכה ואני התחלתי לצרוח בכל הבית.
כל כך שמחתי שהוא סוף סוף החל לחשוב על עצמו, שהוא סוף סוף מרגיש שהוא שווה משהו.
שהוא שווה את זה שיאהבו אותו וידאגו לו.
זה ריגש אותי, הוא ניגב את הדמעה התחלקה במורד לחיי וחיבק אותי חזק.
"אל תסכי ילדונת." הוא לחש על קוד קוד ראשי.
"אני מתרגשת בשבילך, בבקשה תמשיך ככה, מגיע לך שיהיה לך טוב. בבקשה אל תזניח את עצמך ככה." לחשתי חנוקה.
סערת רגשות התערבבה בתוכי.
"אני מבטיח, אעשה את זה רק למענך." הוא אמר וגרם לדמעות לרד בכמויות.
"תודה." לחשתי והמשכתי לחבק אותו.
***

הוא פתח את הדלת, כשסיגריה כבויה תחובה בין שיניו הלבנות.
ללא מילים הוא נתן לי להיכנס, מבטו היה קצת מוזר.
משהו עבר עליו, הוא נראה כל כך אדיש.
"מה הולך?" שאלתי בחשש קטן, גדול.
"וואלה, בסדר." הוא אמר בטון מוזר, הוא אדיש אליי.
"מה עובר עליך?" כבר לא יכולתי להתאפק, הוא הביט בי במבט רצחני, כל כך זועם.
הוא קם מהספה והקים אותי אחריו.
"אז איך היה עם ניק?נהנית איתו?אה זונה?" נותרתי ללא מילים, מוכת הלם. פגועה וחנוקה.
הוא קרא לי הרגע זונה?ניק?מה הולך פה?
"אני לא מבי…" "אל תזייני לי בשכל שאת לא יודעת על מה אני מדבר." הוא אמר ותפס בפרקיי ידי והביט עצוק בתוך עיניי במסט נגעל.
הדמעות מלאו את עיניי והרגשתי מסוחררת.
"את משחקת אותה תמינה אה?את מגעילה אותי." הוא אמר והעביר מבט מזלזל בגופי.
"אתה חתיכת מטומטם!אני לע עשיתי לך כלום." אמרתי ושיחררתי את כל הדמעות.
הוא בעט בחוזקה בספה, נטרף מהכעס שחש עכשיו בכל גופו.
השתתקתי, פחדתי ממנו, מההתפרצויות זעם שלו.
"את שקרנית, שקרנית ממש טובה אם הצלחתי להאמין לך שאת כזאת תמימה." הוא אמר, בחוסר אמון מוחלט.
"אני לא עשיתי כלום, אני נשבעת." לחשתי, החנק שהרגשתי במרכז גרוני הקשה עלי לדבר ולנשום.
"תעופי מפה." הוא לחש באימה.
נשארתי קפואה במקומי.
"תעופי מפה אמרתי!" הוא צעק כמו מטורף ודחף אותי החוצה.
הוא טרק את הדלת ואני נפלתי על הריצפה.
מה עובר עליו?
מי אמר לו את זה?
מי רוצה להרוס אותנו ככה?