החזרה שלי לוורן – מישיגן – פרק 5

הרגשתי פתאום הרגשה, מציפה את כולי, הרגשה שבעבר לא הצלחתי להרגיש.
לא יכולתי, לא הייתה לי הזדמנות להרגיש אותה.
כשאני עם אדי, ההרגשה הזו מציפה אותי, בכל חלק בגוף.
הוא הכיר לי צדדים שלו, שלא האמנתי שקיימים אצלו. תמיד הוא היה הילד הרע, הקר והאדיש.
הילד הזה שמציק לכל החלשים, ופתאום…פתאום הוא הילד הרע שכבר לא מציק לחלשים, שכבר לא רואה את החיים כמו שראה בעבר.
נכנסתי הביתה, כשהחיוך נהפך לחלק בלתי נפרד ממני. אבי פקח את עיניו בבהלה והתרומם מהספה שעליה נרדם.
זה גרם לי לצחקק מעט ולחייך חיוך עוד יותר רחב.
"אבא זאת רק אני." הודעתי והוא חייך חיוך קטן ורגוע.
"איך היה?" הוא שאל ונעמד מולי.
הוא נראה כל כך מוזנח, כל כך מבוגר לגילו. הוא נראה כמו בן אדם שנמצא במשבר דיכאון.
אני מרגישה קצת אשמה, שיש לי חלק בהזנחה הזאת.
שלוש שנים הוא לא ראה אותי, הוא אהב אותי. הוא אהב איך היינו מבלים ביחד כל אחר הצהריים כמעט.
"היה ממש כיף, הוא ממש השתנה." אמרתי בכנות, לא מסתירה ממנו את העובדה שיצאתי עם אדי, הוא ידע שאדי היה הסיבה שלי לדיכאון שהייתי נכנסת אליו בכל יום כשהייתי חוזרת מהבית ספר.
"יופי, אני שמח בשבילך." הוא חייך ועטף אותי בשתי ידיו. ההרגשה הייתה חמימה ונעימה.
אני שמחה שאני הגעתי לכאן שוב, להיות עם הורה שכן איכפת לו מהבית שלו ולא רק מהכסף והחופשות.
"כיף לי איתך אבא." לחשתי על צווארו והרגשתי איך החיבוק התעצם והתחזק.
"אני שמח שאת כאן איתי." הוא אמר בקול שבור, נדמה היה שהוא בוכה.
התחבקנו כמה דקות, לא הרגיש לנו מאוס. הרגיש לנו נכון ואמיתי החיבוק המשפחתי הזה, החיבוק שכל כך היה חסר לשנינו.
***
נכנסתי לכיתה, אדי עדיין לא הגיע, יכול להיות שגם לא יכנס לכיתה כי ככה הוא. אוהב להתבודד ברחבי הבית ספר.
הנחתי את התיק ויצאתי מהכיתה והלכתי לכיוון הלוקרים.
"היי יפה." הבטתי הצידה וניק התהלך לצידי כשהוא מביט בי בחיוך כובש.
"היי ניק, בוקר טוב." החזרתי בחיוך והמשכתי להביט קדימה.
הגענו ללוקרים, פתחתי את שלי והוצאתי שני ספרים ממנו.
"מה חדש איתך?" הוא שאל ובדיוק סגרתי את הלוקר, דמותו של אדי עמדה לא רחוק מאיתנו, מביט בנו עם עיניים זועפות.
"רגיל, מה אצלך?" שאלתי, מנסה להיות כמה שיותר מנומסת.
"גם שומעת.."הצלצול קטע את דבריו ובליבי הודתי לה' שהוא אוהב אותי כל כך.
"טוב, נדבר אחרי זה." אמרתי במהירות וברחתי לכיתה.
לעזאזל, למה אני נמשכת לסיבוכים?
בטוח אדי ינסח זאת בצורה הכי לא נכונה שיש.
נכנסתי לכיתה, הנחתי את הספרים על השולחן וחיכיתי למורה.
***

סוף סוף שעתיים מלאות של היסטוריה הסתיימו להן ואני יכולה ללכת לקנות לי משהו לאכול בקפיטריה.
הייתי כמה מטרים מהקפיטריה ושמעתי צרחות, שלא מצאו חן בעיניי בכלל.
"תן לו אדי!" איך ששמעתי את שמו, רצתי כמו נמרה לקפיטריה.
הייתה המולה שלמה והיה קשה לראות מה הולך מעבר לה.
הצלחתי להשתחל בין כל ההמולה וראיתי את אדי יושב על ניק ומכה אותו ללא רחמים, הבחילה החלה לחלחל בי ודמעות החלו להתמלאות בעיניי.
"אדי!דיי!" צרחתי בכל כוחי, כל מי שמסביב רק מעודדים אותו להכות אותו, מה הולך פה?
"דיי!" התפרצתי לאמצע וניסיתי להפריד בינהם.
אדי הרים את ידו שהייתה מכוונת לניק אך פגעה בלחי הימנית שלי. הבטתי בעיניו, המומה ממה שקרה והוא גם כן, נכנס להלם.
"לעזאזל איתך אינגה!" הוא צרח, קם מניק והחל ללכת לכיוון היציאה כשכל הכנופיה שלו אחריו.
"ניק אתה בסדר?" שאלתי, אך ברור לי שהוא לא יהיה בסדר, הוא כל כולו מלא בדם, כל הפנים שלו.
"אני מצטער אינגה." הוא הצטער וקם מהריצפה ואני אחריו.
עדיין לא מצליחה לעכל את המכה שאדי נתן לי. ראיתי את הרוע בעיניו, את הרצון העז להכות ולהכאיב.
שוב האדי מהעבר התפרץ החוצה. אני לא רוצה לאבד אותו, לא רוצה.
***

שבוע עבר, אדי לא הגיע לבית הספר, לא הצלחתי ללכת אליו, משהו עוצר אותי.
אני הגעתי למסקנה שהוא לא בשבילי, שהוא לא באמת השתנה עד הסוף.
אני יודעת שאצליח להסיר את התשוקה שאני מרגישה אליו ממני, אני יודעת את זה.
אך יש רצון יותר גדול לשמור אותו בתוך תוכי, בתוך כל החלקים שממלאים אותי.
לעזאזל איתך אדי, אני לא מתכוונת להתחנן, אתה זה שנעלמת.
אני לא אחפש אותך, אני לא מתכוונת להשפיל את עצמי יותר, מספיק השפלתי כל השנים האלו.