החזרה שלי לוורן-מישיגן – פרק 2

הקור בחוץ עטף את רגליי החשופות, שדרכן כל גופי התקרר לגמרי. הייתי לבושה אך ורק בכותונת ארוכת שרבולים בצבע לבן שהיה שקוף במעט ודרכה ראו שלבשתי תחתונים בצבע אדום.
ישבתי על הנדנדה שאבי בנה לפני שנים שכה אהבתי לשחק עם אבי וסבי זכרונו לברכה. אני זוכרת שבתור ילדה, זאת הייתה האטרקציה הכי כיפית ומרגשת שהייתה לי בתקופה ההיא.
לגמתי מהכוס קפה שהכנתי לי באוויר הקר הנעים שהכה את פניי בנעימות ממכרת וגרמה לעורי לסמור. אני אוהבת לנצל את הימים הקרים לפני שהגשם מגיח ולא נותן להיות שנייה בחוץ ולהנות מהאווירה.
הבטתי מסביבי, הבתים אותם הבתים, לא השתנו כלל. כאילו כאן בוורן לא שמעו על המילה 'להתחדש'. אפילו הרי וחסון ופנים יפיפייובית של אדי לא השתנה. אבל אני בטוחה שהוא כן השתנה. נהפך להיות יותר גבת עוד יותר מפעם. למרות כל השנאה שאני חשה כלפיו. אי אפשר להתכחש לעובדה שהוא נאה וסקסי עד אובדן חושים. תמיד אהבתי לבהות בצורה שבה הוא היה מעקם את פניו כשלא היה מבין דבר מה בשיעור אנגלית ואז היה נאנח ומתייאש. אפילו הצורה שבה הוא מעשן היא כה מושכת ומהפנטת. לעזאזל. אחרי שלוש שנים אני יושבת כאן, מול הבית שלו וחושבת על כמה שהוא יפה למרות שנהג להתעלל בי בבית ספר.
בסדר…תמיד הייתי כזאת לא מובנת והפכפכה. שונה מכולם.
אני חושבת שזו הסיבה שלא הצלחתי לרכוש לי המון חברים, אולי גם לא ניסיתי.
אהבתי את השקט שלי, להאזין למוזיקה שלי עם האוזניות שתמיד היו תחובות באוזניי ולהתנתק מהמציאות האכזרית שבה חייתי. המוזיקה בעצם הצילה אותי, אני חושבת.
לגמתי עוד לגימה מהקפה שכבר התקרר, אבל עדיין היה טעים, ואז…הוא יצא מביתו, לבוש בטרנינג אפור ונעלי ספורט שחורות. שיערו השחור התנופף ברוח בצורה מושלמת והוא התיישב על הכורסה אשר נחה על החצר שלו כבר שנים. הוא התיישב והוציא סיגריה מהחפיסה שלו.
הוא תחב אל פיו והדליק אותה, לא האמנתי. הוא כל כך גבהה ונראה שונה לגמרי. את פניו לא הצלחתי כל כך לראות, הכל חשוך. הוא הביט בי, אך לא היה מופתע, ככה זה נראה מכאן. הוא נשאר באותה התנוחה ועישן את הסיגריה שלו בנחת. טוב…הוא תמיד היה אדיש כזה וקר רוח, חסר רגש. לא ציפיתי ליותר מזה.
סיימתי לשתות את הקפה שלי וקמתי מהנדנדה והעפתי מבט אחרון לעבר אדי שכבר לא ישב על הכורסה אלא עמד והביט לעברי. ליבי החסיר פעימה. הוא כנראה זיהה אותי. המון זעם מילא אותי אבל עם זאת גם התרגשות שאי אפשר להסביר.
הוא החל להתקדם כמה צעדים קדימה ואני החלטתי להיכנס כמה שיותר מהר פנימה. לא רציתי שיראה אותי, שיזהה אותי. פחדנית.
סגרתי את דלת ביתי וצעדתי במהירות לעבר המטבח, שטפתי את הכוס והלכתי לחדרי.
נשכבתי על המיטה ועצמתי את עיניי. מנסה לא לחשוב על אדי שכנראה זיהה אותי ושרוב הסיכויים יראה אותי בבית הספר מחר והכל יתחיל מחדש…כל ההצקות שלו ושל החברים הקופים שלו.
***
הבטתי על הסוודר האדום שלבשתי והג'ינס הבהיר ונעלי הטימברלנד שנעלתי והכל היה תואם.
ואת שיערי השחור אספתי לקוקו גבוה והדוק. עיניי השחורות נראו עדיין עייפות. בקושי הצלחתי לעצום עין אחרי שראיתי את אדי שוב.
נטלתי את תיק הבית ספר שלי מהריצפה ותליתי על גבי בעייפות ויצאתי מהחדר.
"בוקר אור אבא", בירכתי אותו ונשקתי על לחייו.
"בוקר טוב אינגה, תשימי את האוכל בתיק", הוא הגיש לי את השקית עם הסנדביץ' שהכין לי ושמתי בתיקי בתא הראשון.
"תודה אבא", אמרתי וחטפתי תפוח ירוק מתוך הסלסלה המלאה בכל מיני פירות בריאים וטעימים.
"בואי אני אסיע אותך", הוא אמר וקם מכיסאו לאחר שהניח את העיתון שקרא בו לפני רגע.
"לא…זה בסדר, אני רוצה ללכת קצת ברגל", אמרתי בחיוך והוא התיישב בחזרה על הכיסא.
"את בטוחה?", הוא שאל להסיר ספק.
"כן אבא", חייכתי ונגסתי מהתפוח.
"ביי אבא, נתראה בצהריים", אמרתי לו ונשקתי שוב על לחייו.
"ביי אינגה ו…תשמרי על עצמך", הוא אמר והנהנתי לעברו.
יצאתי מהבית, עדיין היה קצת חשוך וקר במיוחד. התחרטתי על זה שלא הבאתי איתי מעיל מחמם בתיק.
חיבקתי את ידיי והלכתי בהליכה מהירה לכיוון הבית ספר.
התרגשתי, לא יודעת למה לצפות, איך יעבור יומי הראשון.
לפתע הרגשתי איך עוטף את גופי מעיל נוטף בריח גברי נעים ומשכר. "ידעתי שלא דמיינתי אתמול", קולו היה עמוק ועבה יותר ממה שזכרתי. נשמתי נאתקה ופחדתי להביט לצידי. הוא עמד שם והסרק את כל כולי בעיניו האפורות והגדולות. עדיין פחדתי להסתכל עליו. לא יודעת מה קרה לי.
"תיקח את המעיל שלך, אני בסדר", אמרתי וזרקתי את המעיל שלו עליו.
"זאת הקבלת פנים שלך?", הוא שאל ונעצרתי, הפעם הבטתי בפניו והייתי מוכנה לעימות שלו ציפיתי כבר המון זמן.
"איך אתה מצפה שאקבל אותך?בחיבוק ידיים?בנשיקה וקפה?אני רואה שאתה שוכח מהר את המעשים שלך אדי", אמרתי ונשמתי עמוק, עיניו הביטו בי והמון עומק התגלה בתוכן. מה שפעם לא הייתי מצליחה לראות אצלו, כי לא היה בו את זה.
הוא לא דיבר, רק שחק את שיניו.
"מה בלעת את הלשון?", שאלתי ושוב חיבקתי את עצמי.
"קחי את המעיל שלי, קר לך", הוא אמר ושוב עטף אותי בו.
"מה אתה רוצה ממני?", שאלתי בנימה מיואשת וידיו נאחזו באגני. השתתקתי, קפאתי, לא ידעתי להסביר מה ההרגשה שהרגשתי ברגע שידיו נגעו בי.
"אני רוצה להכיר אותך", הוא אמר בקול צרוד ומצמרר במיוחד. בלעתי את רוקי בכבדות והבטתי עמוק בתוך עיניו.
"אנ..אני לא מעוניינת", אמרתי וניסיתי להשתחרר מידיו אך הוא יותר חזק ממני פי כמה וכמה רמות.
"אין לך כל כך הרבה ברירות, מעכשיו את תראי אותי כל יום, מתישהו את תצטרכי להתמודד איתי", הוא אמר שוב בקול צרוד רק הפעם קרוב יותר אל פניי…נשימותיו החמות התנדפו על פניי ולא הצלחתי להוציא מילה. לעזאזל! תצאי מזה מטומטמת!
"אויי…אתה כל כך חי בסרט", אמרתי ובכל הכוח ניסיתי להשתחרר רק שהפעם הוא שיחרר אותי ונפלתי על הריצפה.
הבטתי בו בהלם והוא הביט בי בכעס ועצבים.
"נתראה בבית ספר", הוא אמר ונופף את ידו באוויר כאות פרידה והלך. השאיר אותי על הריצפה עם המעיל שלו עליי. כל גופי רתח והתפללתי שתדרוס אותו מכונית בדרך.
אח…אני כבר רואה את השנה הקשה שהולכת להיות לי.