החזרה שלי לוורן-מישיגן – פרק 1

וורן…שוב לחזור לעבר שציפיתי לשכוח כל חיי. לנסות להדחיק את כל מה שעברתי אך ללא הצלחה. וורן- משיגן, שוב אנחנו נפגשים בנסיבות קצת לא צפויים. אמי החליטה שבא לה לקחת חופשה ארוכה במקסיקו והחליטה לזרוק אותי אצל אבא לשנה שלמה. היא טוענת שאיבדתי איתו המון זמן ושאני צריכה להחזיר את אותו הזמן האבוד והארור. מי ביקש ממנה לדאוג לי?למה היא הגיעה למסקנה כזו?
לא כל כך הייתה לי ברירה והנה אני שוב כאן, חולפת עם הרכב הישן והמאובק של אבי בין הרחובות הישנים והמוכרים שהלוואי והייתי מצליחה לשכוח. עכשיו בוודאות לא אצליח.
למרות השנאה שלי למקום הזה, תחושה של נוסטלגיה אפפה בי. כל הזכרונות הטובים שנשארו לי מהמקום הזה עלו ורצו במוחי. אהבתי את התחושה.
הבטתי על אבי שנהג עכשיו, הוא נראה כה לחוץ וגופו היה נעול. שיערו בקושי נראה על ראשו, הוא הקריח בצורה דרסטית מהפעם האחרונה שנפגשנו שזה היה לפני שלוש שנים. שיערו החל להלבין ולסתו כבר לא מעוטרת בזיפים שאהב פעם לגדל כי הרגיש ככה גברי וכוחני. עיניו נצצו וזהרו וחיוך קטן התנוסס על שפתיו הדקות.
כל המראה הזה גרם לי לחייך מעט ולהסיט את מבטי בחזרה אל עבר החלון ולהביט על הנוף שהיה מוכר לי היטב. הנוף שפעם נהגתי לטייל בו ולשוטט בו לבדי, לשכוח מהיום שהיה עובר עליי ולהרגיע את הנפש שתמיד הייתה סוערת.
אבי פנה שמאלה ומולנו ניגלה הבית שבחר לבלות בו מאז שנולדתי. הוא לא אוהב התחלות חדשות כנראה. הוא אוהב להישאר במקום המוכר שלו. אני חושבת שזה אחת הסיבות שאבי ואמי לא הצליחו בזוגיות שלהם. היא אוהבת דברים חדשים, מקומות חדשים לעומת אבי, שאהב תמיד להישאר בטריטוריה המוגנת והבטוחה שלו. ניגודים לא מוצלחים הם היו.
הוא חנה את הרכב ויצאנו ממנו. פתחתי את הדלת של המושב האחורי והוצאתי ממנו את התיק השחור והגדול שלי ותליתי על גבי בעוד אבי מוציא את המזוודה מהבגאז'.
סגרתי את הדלת והוא את הבגאז' והבטתי בו בחיוך קטן.
"בוא, אני אקח את המזוודה", אמרתי לו אך הוא התנגד וחייך לעברי חיוך לא רגוע. הוא התרגש מבואי. הוא התרגש מעצם העובדה שבתו עומדת מולו לאחר שלוש שנים ארוכות בלעדיי.
אני חושבת שהארתי אצלו נורה שהשאיר כבויה מיום לכתי.
"זה בסדר אינגה, אני מסתדר", הוא השיב בחיוך והחל להתקדם לעבר הדלת עץ שנשארה אותה אחת מאז שעזבתי.
נשמתי נשימה עמוקה והתקדמתי בעקבותיו לעבר הבית. אחרי הכל, לא משנה כמה אכחיש עם עצמי, התגעגעתי לבית הזה. הוא היה בהרבה יותר חם מהבית שבו אני גרה בו עם אמי. עם כל הגודל הענק של הבית, חסר בו החום שתמיד מצאתי פה, בבית הקטן והלא מטופח של אבי.
הוא נכנס אל תוך הבית ולי לקח כמה שניות אחדות להיכנס אחריו. רגליי קפאו במקומן כשראו את הסלון שממלא אותו רק שולחן מעץ ישן שנהגתי לעשות את שיעורי הבית שלי עליו אחרי יום מתיש בבית ספר וקבוצת הספות הישנות בצבע שמנת מעור שכבר החלו להתקלף. הוא חי בבית מוזנח, בזמן שאני חיה בבית איכותי וגדול. כאב לי לראות את זה ולדעת שאבי לא שינה שום דבר וחיי בתנאים האלו.
נכנסתי וסגרתי אחרי את הדלת וזרקתי את התיק הכבד על הריצפה.
התקדמתי לעבר המטבח, אותו הדבר. ואו, אפילו התנור שעוד לפני שלוש שנים הראה סימני מוות, נשאר עדיין חי. המקרר הלבן לא הוחלף ונשאר באותה הפוזיציה מאז שעזבתי.
"הכל בסדר?", שמעתי את קולו החלוש מאחורי גבי והסתובבתי אליו.
"כן אבא", חייכתי חיוך קטן ואפילו עצוב והתקדמתי לעברו.
"אבא, אנחנו חייבים לשנות כאן כמה דברים", פניו נהפכו לרציניות ונוקשות ממקודם.
"לא, הכל נשאר כפי שהוא. אני לא רוצה לשנות שום דבר", הוא אמר, נשמע קצת תקיף והעדפתי לשתוק. אולי הוא באמת מעדיף את הכל ככה וטוב לו עם התנאים האלה.
בלי שום מילה התקדמתי לעבר התיק שלי והרמתי אותו מהריצפה. תליתי שוב על כפתי וצעדתי לעבר החדר הישן שלי.
נכנסתי אליו, המיטת יחיד שלי, כל כך התגעגעתי אליו. התקדמתי בהתרגשות לעבר המיטה והתיישבתי עליו. הוא היה מכוסה במצעים חדשים ונקיים וגרגר אבק לא נראה בחדר. הוא ניקה לפני שבאתי. זה העלה בי חיוך והבטתי בספרייה הגדולה והחומה עם הספרים שהייתי נוהגת לקרוא בהם פעם. קמתי מהמיטה ונעמדתי מול הספרייה. העברתי את אצבעותיי על הספרים ולבי החסיר פעימה בכל פעם שנזכרתי בסיטואציות שבהן קראתי כל ספר שישב כאן על המדף. זה החזיר אותי לימים טובים וימים נוראיים.
דפיקת דלת קטעה את רצף הזכרונות וראשי הסתובב לעבר הדלת.
"תבואי אחר כך למטבח, אני מכין משהו לאכול", הוא אמר שוב בחיוך הקטן והלחוץ שלו והנהנתי בראשי, בחיוך.