החורף הראשון של טמזין- פרק שני

טמזין ארהרט הייתה בשוק מעצמה.
בחיים היא לא עשתה דבר כזה. בחיים.
היא מדדה כמעט כל שמלה שהייתה לה בארון, לא היה לה מושג מה לובשים למקום כזה. בסוף הלכה על שמלה ירוקה צמודה עם מחשוף עמוק בגב. אם את לא יכולה להשתלב, לפחות תבלטי, חשבה. וזה גם יבליט לך את העיניים.
היא בדקה את הפלאפון. חברתה שנארה שלחה לה הודעה: "הכי לא הבנתי למה את לא באה איתנו היום"
גם אני לא הבנתי, התחשק לה לענות. אין לי טיפת מושג. אבל אני חושבת על החיוך שלו ואני נמסה.
"אמרתי לך, פגשתי מישהו" טמזין הקלידה.
"אז למה שלא יבוא גם??"
"האמת שבא לי להיות איתו קצת לבד…" שיקרה טמזין.
"אבל אנחנו ממילא נצא לאותם המקומות חחח"
לא נראה לי, היא חשבה. "אז נתראה כבר שם"
"טוב מוזרה," ענתה שנארה, "קיסס"
היא צודקת, חשבה טמזין. היא כל כך צודקת. היא מעכה בכף ידה מפית של בית הקפה עליה כתב אגרוויין את הכתובת.
טמזין נשמה עמוק, יצאה מהבית ועצרה מונית. הנה זה בא, אמרה לעצמה. "רחוב Woodseer מספר 42, בבקשה." על החיים ועל המוות.

————————————————————————————————————-

אגרוויין פון קאופמן עמד מאחורי הבר ב-Low Key וניגב כוס בירה. "מה השעה," הוא שאל בחורה ממושקפת שעמדה קרוב אליו. "רבע לשתיים," היא צעקה, מנסה להישמע מעל המוזיקה. רבע לשתיים. זהו, אם לא באה עד עכשיו היא כבר לא תבוא. הוא משך בכתפיו. משום מה הוא היה בטוח שהיא שונה. שכבר מאסה בדקדנטיות הממוחזרת הזאת של חוג הסילון, והיא רק מחכה למישהו אמיץ מספיק כדי למשות אותה משם. כנראה שטעה. יש לו נטייה כזאת, להשליך את המחשבות שלו על אנשים אחרים. הוא הצטער קצת. אף פעם הוא לא נמשך ככה למישהי, בצורה כל כך טוטאלית ועוד ממבט ראשון. באמת חבל שהיא לא באה. צעירה שיכורה ביקשה ממנו עוד טקילה. "לא, לורה," הוא ענה לה, "שתית מספיק."
"נשבעת שלא! אני לגמרי לגמרי לגמרי פיכחת!"
היא ניסתה להתיישב על הבר וכמעט מעדה.
"בואי," הוא הרים אותה והניח אותה בתנוחת עמידה, "הולכים. אני אזמין לך מונית."
הוא סימן לברמן השני שהוא הולך לרגע ולקח אותה החוצה, זרועה כרוכה סביב צווארו כדי שתוכל לעמוד.
"וויין," היא נצמדה אליו, "וויין וויין וויין."
"כן, לורה?" הוא חייך בסלחנות.
"אתה זוכר שיצאנו פעם?"
"איך אפשר לשכוח," הוא התקשר לתחנת המוניות.
"היית הכי טוב שהיה לי," היא חיבקה אותו. המחשוף העמוק שלה הסריח מטקילה. "מאז אני לא יכולה לצאת עם אף אחד אחר."
"את בחורה מדהימה, מתוקה, אני בטוח שתמצאי מישהו נפלא." אם תפסיקי לשתות ככה, חשב לעצמו.
"אתה לא מבין, וויין," היא ייללה, "אתה לא מבין!"
"מה אני לא מבין?"
הוא הרים את מבטו מלורה ונשימתו נעתקה לרגע.
כי מעבר לכביש, עם פלאפון ביד, עמדה טמזין ארהרט.
והיא הייתה מהממת.
היא לבשה שמלה נוצצת בצבע ירוק שגרמה לה להיראות פשוט אלוהית. היא צריכה ללמוד להתאים את הבגדים למקום, צחק לעצמו. אבל אין ספק שהיא נראתה נפלא.
"טמזין!" הוא צעק.
היא הרימה את עיניה והביטה בו, מאדימה, כמי שנתפסה על חם. אחרי שעה ועשר דקות שבילתה בעמידה מחוץ לבר טמזין כבר החליטה סופית ללכת, ואז-
"וויין."
הוא לבש כולו שחור. ג'ינס שחור, חולצה מכופתרת שחורה, בלייזר שחור. השרירים שלו בלטו דרך הז'קט, והחיוך הכובש החל להתפשט על פניו הסקסיות. זהו, היא אבודה. אין סיכוי שהיא הולכת עכשיו.
"וויין!" צעקה לורה, "מה שאתה לא מבין זה שנועדנו להיות ביחד!"
ולורה תפסה את העורף שלו ומשכה אותו אליה בכוח לנשיקה.
לרגע הוא היה קפוא, המום לחלוטין. ואז עברה במוחו המחשבה הראשונה.
אלוהים אדירים, טמזין.
הוא השעין את לורה כנגד הקיר והתחיל לרוץ אחרי טמזין. היה לה יתרון, אבל הוא סגר את הפער במהירות- לא כזה קשה לרדוף אחרי בחורה בנעלי עקב בגובה עשרה סנטימטרים.
הוא תפס אותה בכתף וסובב אותה אליו.
"טמזין, הייתה פה טעות-"
"נישקת מישהי," היא אמרה לו בקור. "איזה טעות?"
"לא נישקתי אותה בכלל, היא הייתה שיכורה, והיא-"
"חיוך, טמזין!" צעק איש קטן ומכוער מן הצד השני של הרחוב. "היורשת לבית ארהרט מסתובבת בסימטאות של האיסט אנד? לא נעים, לא נעים," הוא גיחך כשהפלאש של מצלמת הפפראצי שלו שטף אותם באור.
"אני אתפוס אותך, חתיכת חלאה!" צעק וויין ופנה לרדוף אחריו, אבל הגוץ המכוער כבר נעלם בתוך אחת הסימטאות.
כשהבין שאיבד אותו חיפש וויין את טמזין, אבל היא כבר נעלמה.