החורף הראשון של טמזין- פרק ראשון

גשם אנגלי מלוכסן ניתך על מטריית הוויניל האופנתית של טמזין ארהרט. שקיות הבגדים שאחזה, העשויות נייר, הלכו ונהרסו. היא הבחינה בשלט Café ומיהרה פנימה, מתנגשת חזיתית בחזה גברי.
"סליחה," הוא אמר ועזר לה לאסוף את השקיות שהתפזרו. היה לו קול עמוק ומושך, עם שמץ מבטא זר. "את בסדר?" הוא התרומם והביט אליה.
בניגוד מוחלט לרצונה, ליבה של טמזין החל להאיץ. הוא היה גבר נאה, נאה מאוד. בחורה כמוה הייתה רגילה לגברים שנראים טוב, אבל הוא- עם העיניים המזרחיות הצרות, עצמות הלחיים הגבוהות, השפתיים העבות- היא הבינה פתאום שהוא ממתין לתשובה, והנהנה.
"בכל מקרה אני מתנצל," אמר והניח את המטריה שלה במתקן שעמד בכניסה, "ואני מתעקש שתתני לי להזמין אותך לקפה כפיצוי."
היא לא הייתה מופתעת- העיניים הירוקות שלה, השיער הבהיר והחלק, התווים העדינים והגוף הצר נהגו בדרך כלל למשוך גברים- אבל הפעם הוא היה שקוף במיוחד: "הרגע שתית", היא צחקה.
"אני שותה הרבה קפה, זאת חולשה שלי. וחוץ מזה אני לא ממהר."
בית הקפה היה נעים- אם כי פחות נוח מהמקומות שלהם הורגלה טמזין- אבל חשוב מכל- מהביל מחום. היא הלכה אחריו ברצון לשולחן פינתי ופשטה את מעיל פרוות החורפן שלה. את השקיות הוא עזר לה באבירות להניח לצד הרדיאטור כדי שיתייבשו. היא קיוותה שתיק הבירקין החדש שלה לא נהרס.
הזר התיישב מולה ופשט את המעיל. המעיל היה סביר, טרנץ' שחור פשוט, אבל הבגדים שתחתיו היו פשוט מזעזעים, טרנינג שחור וחולצה אפורה, מהוהה. עוד היפסטר לונדוני "ייחודי", היא חשבה לעצמה והחליטה לשתות מהר את הקפה.
"אז," טמזין הכריחה את עצמה לחייך, "מותר לדעת מה שמו של הזר המסתורי שלי?"
"מותר," הוא ענה והשיב חיוך. "אגרוויין פון קאופמן, אבל וויין זה יותר מבסדר."
"איזה שם! גרמני?"
"שוויצרי, למען האמת."
"עם עצמות לחיים כאלה?"
וויין צחק. "אומרים לי את זה הרבה. סבתא שלי הייתה מונגולית, כנראה תווי הפנים שלי באו בירושה ממנה."
מלצרית משועממת ניגשה אליהם והם הזמינו פעמיים קפוצ'ינו, הוא גדול והיא קטן (היא עדיין הייתה נחושה בדעתה ללכת ברגע ששיחת הנימוס תסתיים).
"מותר לדעת מה שמה של העלמה המסתורית שלי?" הוא שאל בחיוך סרקסטי. האמת שיש לו חיוך מדהים, חשבה טמזין, והוא כל כך, כל כך סקסי, במין צורה אקזוטית כזאת. אבל הוא לא הטיפוס שלה, היא התאמצה להזכיר לעצמה. חבל.
"אני טמזין ארהרט." היא חיכתה להבעת הזיהוי שתתפשט על פניו, לשאלות. אבל הן לא הגיעו. הוא לקח מהמלצרית את שני הספלים שהגיעו ולגם משלו. "ארהרט," חזרה. הוא בטח לא שמע טוב.
וויין הרים גבה. "אני אמור לזהות את השם הזה?"
טמזין צחקה, המומה. זאת הפעם הראשונה שזה קרה לה. "אתה לא רציני."
"מצטער, אני לא עוקב במיוחד אחרי דברים כאלה."
היא נאנחה במיאוס. אני כזה היפסטר, אני טוב ומיוחד מדי בשביל לצפות בחדשות.
"אז מה זה ארהרט?"
"שם של חברה," היא אמרה בקור, "חברת השקעות גדולה מאוד."
"ואת הבעלים?"
היא גיחכה. "מה פתאום. זה אבא שלי."
"אה," הוא הפטיר, ולמרות שהתאמץ היא שמעה את נימת הבוז בקולו. היא כעסה. איך הגבר הזה- מושך ככל שיהיה- מעז להתנשא עליה?
"ואתה?" היא התקיפה, "מה אתה עושה בחיים?"
"אני עובד לילות בבר באיסט אנד."
"אה," היא הפטירה, מנסה לדחוס להברה הזו את כל הזלזול שחשה כלפיו.
"בר נחמד דווקא, קוראים לו Low Key. בואי."
היא צחקה. "אני לא יכולה היום."
"למה? כי את יורשת עשירה ומפונקת שטובה מדי בשביל בר סטודנטים באיסט אנד?"
היא הייתה המומה מהישירות ומהדיוק שלו. "ל-לא…"
"אז בואי. היום בערב, בסביבות 12 נהיה שם צפוף."
"אני לא חושבת שזה הסגנון שלי."
"אז אולי הגיע הזמן שתתנסי בסגנון חדש."
"חברות שלי בחיים לא יבואו איתי למקום כזה."
"לא, במקום הן יילכו ל-Boujis וכל הערב יריבו למי יש שמלה יותר יפה כשהן מעלות תמונות לאינסטגרם."
טמזין התעצבנה. "אתה לא מכיר את החברות שלי, אתה סתם נהנה לדבר על בסיס איזה סטריאוטיפ קלישאתי על עשירים."
הוא צחק וחשף שוב את החיוך הסקסי שלו. "את יודעת שאת מדברת שטויות. ואת אינטליגנטית מדי בשביל חברות כאלה."
הלחיים שלה האדימו. "אתה לא מכיר אותי."
"נדמה לי שכן."
טמזין שתקה ולגמה מהקפה כתירוץ. מסיבה לא ברורה היא לא כעסה כפי שהייתה אמורה לכעוס.
"קדימה, טמזין. 12 בערב, רחוב Woodseer מספר 42."
"אני ממש לא מתכוונת ללכת לבד לבר באיזה חור," היא אמרה כשהיא בוהה בקצף של הקפוצ'ינו.
הוא צחק והיא הרימה מבטה אל החיוך המהמם הזה שלו, החיוך שמשך אותה בצורה לא הגיונית.
"אבל את ממש לא תהיי לבד, טמזין. את תהיי איתי."
בלי לגמרי להבין למה היא מצאה את עצמה מהנהנת.