החוקים הבלתי כתובים של הדייט השלישי – פרק אחרון

הרחובות בשעה שלוש בלילה היו כמעט שוממים. רכבתי על האופנוע, תמר מאחוריי, אוחזת בי, וחוץ מכה חתולי רחוב והומלס שרקד עם בקבוק ערק באמצע הכביש, לא פגשנו אף אחד. "תעצור פה." היא נגעה בכתפי ואני החניתי בצד הדרך.
היא ירדה מהאופנוע, מסירה את הקסדה מראשה. "ביי." אמרה והסתובבה, פונה לכיוון הבניין שלה.
נותרתי מיותם ועזוב. פלאשבקים של זיכרונות ילדות מהולים בחרדת נטישה שטפו אותי. "פאקינג דייט שלישי." אמרתי בשקט.
"מה". היא פנתה אלי, עדיין לא נכנסה לבניין.
"כלום."
היא הביטה בי, בהינו זה בזו.
"מה אתה רוצה." שאלה בלי סימן שאלה.
משכתי בכתפיי.
היא התקרבה אליי. "אני מגנט של דפוקים." אמרה. "אתה דפוק. אני מקווה שאתה מסוגל לראות את זה."
הבטתי בה ולא אמרתי כלום, רכוב עדיין על האופנוע החונה.
"מה אתה רוצה." שאלה שוב, בשקט. עיניה, סנטרה, השיער המטריף הזה, כל השילוב הזה שנקרא 'תמר' עורר אותי שוב, ותחושת הבדידות תדלקה את כל זה כמו טיל מוכוון מטרה.
תמר העבירה אצבע עדינה על לחיי. "אתה רוצה נשיקה." אמרה בשקט.
הנהנתי.
היא רכנה לעברי, וזו הייתה נשיקה עדינה, רטובה ועצובה. כל נים בגופי רצה אותה. היא השאירה את פניה צמודים לשלי, והרגשתי את נשימותיה על פניי. אצבעה ליטפה שוב את לחיי. "תן לי את האוזן." אמרה בשקט, קולטת כל מחשבה שחולפת בי.
הטיתי את אוזני לעברה.
"ביייי…" לחשה לי, והצמרמורת שהותירה בי ליוותה אותי לאורך הנסיעה הבודדה חזרה לדירה שלי.