החבר שלי הומלס?¿?¿ – פרק 8

'איפה אתה?' שלחתי לעילי הודעה
'קרה משהו?' שלח לי
'נוי ותהל מעצבנות אותי' שלחתי לו
'אין לי כוח לריבים האלו שלכן, עזבתי אותי מהן, זה לא מעניין אותי, את כל הזמן איתם ומדברת איתי אליהן, עזבי אותי' שלח לי,
כול העולם היום במחזור ואף אחד לא סיפר לי??

נקודת המבט של עילי:
-הפסקה-
"יש לנו ביקור אצל אסי" נתנאל אמר לי
"מה עכשיו הוא עשה?" שאלתי
"סתם ילד הומו" אמר וקמתי מהספסל שבמחששה, לא יזיק לי להרביץ למישהו עכשיו, קיבלתי הודעה מבר
'איפה אתה?' שאלה אותי
'קרה משהו?' שלתי מהר, אין לי עצביים אליה עכשיו, ראיתי את אסי
"אסי" נתנאל שרק לו
'נוי ותהל מעצבנות אותי' מה עכשיו נוי ותהל?!
'אין לי כוח לריבים האלו שלכן, עזבתי אותי מהן, זה לא מעניין אותי, את כל הזמן איתם ומדברת איתי אליהן, עזבי אותי' שלחתי מהר, מה עכשיו היא רבה אתם??

נקודת המבט של ניל:
יצאתי מתא של השרותים אחרי איזה רבע שעה של בכי, שטפתי את הפנים, התאפרתי בקטנה שלא יראו שאני בוכה והלכתי לכיתה, נכנסתי לכיתה באיחור
"שבי" אמרה אמרה לי והתיישבתי במקומי, הנחתי את ראשי על השולחן והסתכלתי על נוי ותהל שיושבות שולחן לידי, הן דיברו אחת עם השניה עליי, אני בטוחה בזה, אווף מה עשיתי להן??
-צלצול-
יש לנו עכשיו שיעור חופשי המורה לעברית לא באה, הוצאתי את האייפון שלי מהתיק ושיחקתי קנדי קראש, שמעתי את נוי ותהל מדברות
"היא מעצבנת אותי…" נוי אמרה
"היא חושבת את עצמה יותר מידיי…" תהל אמרה והדמעות עמדו לצאת לי מהעניים, לקחתי את התיק שלי מהר ויצאתי בריצה מהכיתה, אני לא רוצה שיראו אותי בוכה, חתכתי לקניון, אין לי מה לעשות בבצפר, אף אחד לא אוהב אותי שם…
נכנסתי לקניון, המקום הכי מרגיע שאני מכירה, כן תתפלאו אצלי זה הקניון, הסתובבתי בין החנויות, אין פה הרבה ילדים, כמעט כולם עכשיו בבצפר, נכנסתי לקסטרו, מול הדלת כניסה יש קיר גדול ועליו תלוי את התמונה שלי ושל עילי, שהוא עושה לי שק-קמח, התקרבתי לתמונה הגדולה, ובהיתי בה, ככה הוא מתנהג אליי? זה לא מגיע לי….
"הכול בסדר? " ילד בערך בגילי שאל אותי
"לא…" אמרתי והסתכלתי עליו לשניה, וחזרתי להסתכל על התמונה הענקית
"אההה זאת את" אמר והצביעה עליי בתמונה, כאילו לא אכפת לו שאמרתי לא… הסתכלתי עליו לשניה במבט של 'דיי באמת?!?!'
"מי זה?" שאל והסתכל על עילי בתמונה
"חבר שלי נראה לי…." אמרתי, למה אני משטפת אותו בכלל???
"מה זה נראה לי?" שאל
"עזוב, מסובך…" אמרתי
"בגללנו את בוכה"
"כן, מה הוא עשה לך?" שאל
"עזוב" אמרתי והלכתי אין לי כוח אליו עכשיו…
חזרתי הביתה באוטובוס, נכנסתי הביתה, תמיר, נתנאל, עילי, נוי ותהל ישבו בסלון, ועשו קריוקי, עילי הפסיק לשיר את השיר והם הסתכלו עליי בלי להוציא מילה,
"שלום גם לכם" אמרתי, והלכתי למטבח, התיישבתי לאכול על אחד מהכיסאות שמשקיף לגב שלהם, עילי המשיך לשיר. (http://www.youtube.com/watch?v=_z3ApXbHTwc)

"את לא צריכה להתאפר,
שימי פס על הפסים
את לא צריכה להתגנדר,
פשוט חייכי בלי היסוסים
תהיי טבעית ונינוחה,
שדרי אלי את השמחה,
כי זה כל מה שאני מחפש בך"

הקשבתי לכול מילה שהוא הוציא מהפה, הלוואי שיכולתי לחייך במצב הזה, הלוואי שיכולתי לשמוח להיות טבעית ונינוחה….
עלתי לחדר שלי עם דמעות בעניים, נשכבתי על המיטה שלי, מה עשיתי להם שהם מתנהגים אליי ככה? מה פתאום גם נתנאל ותמיר קשורים? לא הפסקתי לבכות, הכי מעצבן שהם כועסים עליי סתם, הם עושים עליי "חרם" סתם…
ירדתי למטה אחרי שעה של בכי, הם הפסיקו לשיר כשראו אותי,
"תמשיכו, תחשבו שאני לא קיימת" אמרתי ולקחתי את הלפטופ שלי מהשולחן שהיה לידם, עליתי למעלה, התיישבתי על החלק העליון של המדרגות, כך שהם לא יכולים לראות אותי, תהל המשיכה לשיר…
מה עשיתי להם?? איפה עדן שצריך אותו?? איפה אבא שלי שצריך אותו?? אבא שלי נסע לשליחות בגרמניה דווקא שצריך אותו, וגם עדן נסע שצריך אותו, אני ל-ב-ד עכשיו!!
נרדמתי.
__________________________
-בוקר-
קמתי בשעה 14:18 ואווו כמה ישנתי, הסתכלתי במראה בחדר שלי, העניים שלי אדומות ונפוחות מהבכי, השיער מבולגן, נראתי זוועה, שמעתי רעשים מכיוון הברכה שלנו, יצאתי לחצר, הם היו שם, כולם, קשה לי לראות אותם שמחים, קופצים, מחייכים כשאני מסתגרת בחדר בוכה….
נכנסתי להתקלח, לבשתי בשביל לעצבן אותם, שורט בצבע ורוד מרקר, לא כל כך קצר אבל קצר, , גופיית ביסיק לבנה, הכנסתי את הגופייה לתוך המכנס, נעלתי טומס שחורות, בושם עגילים ורודים מתאימים, לקחתי תיק ורוד ושמתי בתוכו את האייפון שלי מפתחות ושטר של 50 שקל והייתי מוכנה לצאת כבר מהחדר שלי, ירדתי למטה, הם ישבו בסלון, רואים סרט, הם העיפו אליי ממבט, ראיתי את נתנאל עילי ותמיר מתים שלא לצרוח עליי, אבל מה לעשות בחרם אסור לדבר…
אני עושה מה שעילי אמר כשהוא שר את השיר אתמול, אני שמה עליהם פס…
"ביי" אמרתי ויצאתי מהבית, הלכתי ברגל לבית קברות, לאימא שלי, "לדבר" איתה, אחרי משהו כמו 20 דקות של הליכה הגעתי, התיישבתי על המדרכה שליד הקבר שלה, התחלתי לבכות…
"אימא…" אמרתי ונגבתי את הדמעות מעניי, "את חסרה לי מאוד בימיים האלו, האנשים הכי קרובים אליי עושים עליי חרם, החברות שהיו הכי טובות שלי לא מדברות איתי, אחים שלי, הבנים שלך, לא מדברים איתי, אני לא יודעת למה, הם נגררים, עילי, חבר שלי, שנלחמתי עליו כול כך הרבה, לא מדבר איתי, זה הימיים הכי קשים שהיו לי בחיים שלי חוץ מהמוות שלך, את הבן אדם שהכי סמכתי עליו, תמיד הובלת אותי לדרך הנכונה גם אם זה היה קשה, עכשיו אין לי אם מי לדבר, אבא, בשליחות בחול ועדן עם הקבוצה שלו בים המלח…" אמרתי, כולי כבר מיים מהבכי,
"אתמול הלכתי לקניון, להירגע, כמו שאת מכירה אותי בגדים תמיד מרגיעים אותי, ראיתי את התמונה שלי ושל עילי בענק על הקיר בחנות, כואב לי עלינו, נלחמנו כול כך הרבה לאהבה הזאת… את בטח שואלת את עצמך שמה למעלה, בגן עדן, למה אני לבושה ככה, רציתי לעצבן אותם, שאולי ככה הם ידברו איתי, אבל זה לא עבד…אני לא יכולה לחיות ככה, לראות את נוי ותהל מדברות וצוחקות ושאני לא יהיה חלק מהצחוק הזה, שתמיר ונתנאל לא יריבו ויקללו אחד את השני ואני לא הצחק עליהם, שעילי ידבר עם מישהי ולא איתי… אני רוצה שהכול יחזור אחורה, שהדבר המפגר הזה יגמר…." אמרתי ושתקתי, הסתכלתי על המצבה, על מה שכתוב עלייה…
"ביי אימא" אמרתי אחרי כמה דקות של שקט ויצאתי מבית הקברות בבכי, ישבתי על אחד מהספסלים שהיו שם, אני מתגעגעת אליה, היא הייתה הכול בשבילי!!!
אחרי חצי שעה שישבתי על הספסל, החלטתי לחזור הביתה, כבר חושך, התחלתי ללכת, אני צריכה לעבור עכשיו בסמטה קצרה, אם אני לא עוברת בה אני צריכה לעבור בפארק שכול יום יש שם חבורת שיכורים וזה גם מעריך לי את הדרך…
הסתכלתי לאורך הסמטה, היא לא כול כך ארוכה, דקה של הליכה מהירה אני עוברת את זה, יש פה 2 מצלמות אחת בכול קצה, אז זה בסדר, אין אף אחד שם חוץ מאיזה הומלס שישן על הספסל, התחלתי ללכת מהר, הייתי קרובה לסוף, מישהו שם את ידו על הכתף שלי
"אעאעאעאעאעאע!!!!" צעקתי והסתובבתי מהר, היה מולי איזה בריון ענק, שגבוהה ממבני בהרבה, הוא נראה באזור גיל 18, שרירים, הוא לבש חולצה שחורה, מחנסים שחורים, היה לו מלא קעקועים על זרוע ימין, אימאאאאאאאאאאא
הסתכלתי על ההומלס שעבר מהר למצב ישיבה, בטח הוא התעורר מהצעקה שלי, התחלתי לרעוד כמו לא יודעת מה, הייתי בלחץ ממה שהוא יעשה לי, זה לא אותו דבר כמו שהיה בבצר, שם נתנאל ועילי היו, שם הם יכלו לעזור לי, עכשיו אני ל-ב-ד-!
הדופק שלי תחיל לעלות, שמעתי את הלב שלי דופק, בום, בום, בום, בום, בום, בשיא המהירות
"הופה איזה כוסית יש פה" אמר, התחלתי לבכות
"בבק..ש..ה אל תע..ש..ה לי כלו…ם" התחלתי לגמגם, ראיתי את ההומלס מתקרב אלינו, הבריון הזה לא יכל לראות אותו, הוא בא לו מאחורי הגב, ההומלס הוציא מכיסו אולר, ועשה לי עם היד סימן של שקט, אימא!!!! עצמתי עיניים, אני לא רוצה לראות את זה, "בום" שמעתי כאילו מישהו נופל, פתחתי את עניי ראיתי את הבריון שוכב על הרצפה, דפקתי ריצה של החיים שלי…