החבר הכי טוב שלי- פרק 2
*הערה*
בפרק הקודם לא כתבתי שמות אז הינה-
החבר הכי טוב שלה- עומרי
החברה שעומרי מבלה איתה- עדן
הדמות הראשית שהסיפור מסופר מנקודת המבט שלה נשארת ללא שם בנתיים
חברה של הדמות הראשית- גבי (גבריאלה)
אח של הדמות הראשית- אמיר
וזהו. אם יהיו עוד דמויות הן כבר התגלו בהמשך.
"אני צריך עזרה, דחוף" אמר עומרי ונשען על משקוף הדלת בכבדות, חזו עולה ויורד. "אני צריך את האינטרנט שלכן".
"למה?" שאלתי, עדיין מופתעת
"הלכנו פה ברחוב ליד, ועדן נשרטה מהדבר הזה באופנוע, אנחנו חייבים להגיע לבית חולים" הוא הזיז את עיניו במהירות, כאילו חיפש משהו.
"אה נהדר.." מלמלתי.
"אני צריך אינטרנט. לבדוק איפה יש תחנת אוטובוס עם קו שעובר דרך הבית חולים"
אפשר להגיד שהתחלתי להתעצבן "למה אתה לא נותן לה פלסטר וזהו?" שאלתי
פתאום הוא מיקד את מבטו בי. פעם ראשונה שהוא הסתכל עלי. כלומר, הוא ראה אותי כל יום בבית ספר, אבל זאת פעם ראשונה שהוא ממש הסתכל עלי- עם עיניו הירוקות, הצלולות והעמוקות, שחודרות אל נשמתך.. רגע, ממתי אני שמה לב לדברים האלה בו?
"לא" הוא קיפץ במקום כאילו הוא חייב לשירותים "היא אף פעם לא קיבלה חיסון טטנוס. שמעתי שזה יכול להיות מסוכן."
"אז היא עכשיו לבד ברחוב?" שאלה גבי, חברתי.
"לא. למזלנו ידיד שלה גר ממש פה והוא בא להיות איתה בינתיים. אולי הוא גם יבוא לבית חולים.."
"זה בסלון" אמרתי במהרה "המחשב..בסלון" תיקנתי את עצמי.
בעודו רץ לסלון במהירות אני וחברה שלי הבטנו אחת בשנייה, וכאילו עשינו שיחה בעיניים. היא בטח מבינה את סערת הרגשות והאכזבה הגדולה שבתוכי. אנחנו בדרך כלל ישר יודעות מה השנייה מרגישה, גם בלי לדבר. הלכנו אחריו לסלון, וכשהגענו הוא כבר הקליק על הסגירה של האינטרנט.
"מצאתי תחנה" הודיע "ו.. תודה על האינטרנט" הוא שוב מיקד את מבטו בי.
"אין בעד מה" אמרתי בעצב. כמה שניסיתי להישמע קלילה, לא יכולתי להסתיר את ריגשותיי ממנו. אף פעם לא הצלחתי להסתיר ממנו ."ביי"
"רגע!" אמר, וכאילו נצנץ בתוכי נצנוץ של תקווה "אני צריך כסף, לנסיעה" כן, הנצנוץ כבה.
עד כמה שכעסתי עליו באותו רגע, הוא עדיין החבר הכי טוב שלי לשעבר. לא יכולתי לסרב. נתתי לו את הכסף שהוא היה צריך.
"תודה" הוא חייך פעם ראשונה מאז שהגיע לכאן. התגעגעתי כל כך לחיוך שלו ולגומות החמודות שלו. רגע, אני לא. תפסיקי לחשוב על הדברים האלה. אל תסתכלי עליו יותר!
הסטתי את מבטי, והוא רק נתן לי אגרוף קליל בכתף כמו שתמיד היינו עושים, ויצא מדלת הבית.
לפתע שמעתי את חברה שלי צועקת אלי מחדרי. רצתי אליה לראות מה קרה, וראיתי שהיא מביטה מהחלון.
הבטתי גם אני מהחלון. עיניי נפערו בתדהמה.
תגובות (0)