החבר החדש שארכוש לי

לפני חודש כתבתי לך את המכתב הראשון.
דף שורות, כתוב כולו בכתב אלגנטי עם עט שחור.
סיפרתי לך על כמה שאני כועסת על עצמי.
שהרשתי לעצמי להתאהב בך. בהתחלה עברו מחשבות, אחר כך התחלתי לדמיין ואז הגרוע מכל הגיע- פתחתי ציפיות.
סיפרתי לך עד כמה אני רוצה שמשהו יקרה בינינו.ספרתי לך על כמה שאתה לא כמו כולם בשבילי. ואז ידעתי שאחד משניים יקרה-
שבעוד חודש אמצא את המכתב וליבי יתמלא שמחה, ושנהיה במקום אחר לגמרי משאנחנו עכשיו. שנהיה יותר משני מכרים. שנהיה חברים. חברים אמיתיים. כאלו שמבינים אחד את השני ללא מילים. כאלו שצוחקים ממבט.
או,שאמצא את המכתב ואכעס, ואתכזב, וליבי יתמלא חרטה עמוקה על שפתחתי ציפיות. תבין, אני הייתי מלאת תקווה.
ועכשיו, אהוב שלי, יותר מחודש עבר.
ושום דבר לא קרה אבל כל כך הרבה קרה.
ממקום של – אין בנינו מערכת יחסים הגענו למקום שלגמרי יש כזו. אני לא מבינה אותך דרך המבט. אבל אנחנו מדברים דרכו.
אני מפתחת ציפיות בשנייה. אני גם מתאכזבת בהתאם. אבל יודע מה- אני ממש לא מאוכזבת. אני מלאת תקווה.
אני מלאת תקווה שבעוד חודש, אמצא את המכתב הזה, וליבי יתמלא בדמעות של אושר, על החבר האמיתי החדש שרכשתי לי.