הזמן לא עוצר בשביל שום דבר – גם לא בשביל אהבה (פרק 1)

"…Live for the way that you cheer and scream for me
the applause, applause, applause –"

בבת אחת נפסקה המוסיקה הרועשת שרקדתי לצליליה, בכניסת החדר ראיתי את לוסי מחזיקה את הטלפון הנייד שלי בידה ועל פניה מבט משועשע.
"היי!" התפרצתי. "הקשבתי לזה!"
"תוכלי להקשיב לזה בנסיעה, עכשיו אנחנו צריכות לזוז."
בדקתי בחיבור העל טבעי שיש ביני לבין לוסי, המאפשר לי לקרוא את מחשבותיה ולהרגיש את רגשותיה. ושעשוע לא הופיע שם כלל וכלל, למען האמת. היא הייתה חרדה, מפוחדת דואגת, וכועסת… עליי?
קימטתי את מצחי. "לאן?"
"לרוסיה." היא הסבירה. "סיביר. אנחנו הולכות לבקר את אדוארד."
הנדתי בראשי נחרצות, לא. לא. לא. אין סיכוי שאני הולכת לפגוש את אדוארד, אני לא יכולה. זה יכאב יותר מידי, אולי הצלחתי להכניס את לוסי ואת כל האחרים אבל את אדוארד. בחיים לא.
היא משכה בכתפיה, "מצטערת. אבל אנחנו הולכות בין אם את רוצה בזה ובין אם לא."
הרמתי גבה, "את הולכת להכריח אותי?"
היא חייכה והנהנה, דרך החיבור זרמו אליי החלטיות, אם אני לא אסכים היא הולכת לגרור אותי לשם, וגם אדריאן וכריסטיאן שותפים לזה? מה הולך פה? מה הם רוצים להרוג אותי?
הנדתי בראשי שנית. "אין סיכוי!" קבעתי.
"ובכן, אני לא שואלת אותך." היא אמרה בקול קר. ואז הביטה מאחוריה, "כריס אד בואו. נראה לי שהיא תצטרך עוד קצת שכנוע."
הם נכנסו לחדר החלטיים כמו לוסי, ואני לא הבנתי את פשר הדבר הזה. למה שהם יכריחו אותי ללכת למקום שאני לא רוצה, לפגוש מישהו שנוכחותו תסב לי רק כאב.
"אדוארד גוסס," אמרה לוסי בקול שבור.
"אז?" שאלתי בקול חסר רגש, לא היה לי שום רגש לאדוארד, שום רגש. לא אהבתי אותו ולא רציתי אותו לידי.
"אז?" התפרץ אדריאן, "אני לא מאמין שהוא עוד אוהב אותך! יא חתיכת בת זונה! הוא מלמל את השם שלך מתוך שינה! הוא צועק בשבילך! הוא מת בגללך!"
"בגללי?" גיחכתי.
"כן!" התפרץ כריסטיאן.
"מה אני בדיוק קשורה אליו?" ברגע שהשאלה הקרה יצאה לי מהפה הבנתי כמה דבילית היא הייתה, ברור שאני קשורה אליו. מבחינתו לפחות, הייתי אהבת חייו. לא שזה עניין אותי כל כך. רק רציתי אותו רחוק ככל האפשר מהחיים שלי.
"הוא נכנס לדיכאון…" התחילה לוסי, קולה נשבר ודמעות יורדות מעיניה הירוקות והיפות. "הוא לא הצליח להתגבר עלייך, הוא חושב רק עלייך, רוז. רק עלייך. את אמרת לו שאת שונאת אותו, זה שבר אותו. הוא בכה בגללך. פעם שמעת את אדוארד בוכה? אף פעם, נכון? אבל בגללך הוא בכה. נשבר לו הלב, ולבסוף זה גם התחיל להשפיע גם על הגוף שלו. הוא נפל למשכב, ועכשיו… עכשיו הוא כבר לא האדוארד השרירי החזק והבטוח שכולנו מכירים. זה אדוארד צנום שבור וכל כך חלש שהוא לא מסוגל לקום מהמיטה, והוא מלמל את השם שלך מתוך שינה. הוא לא מזהה אותי, ולא את אדריאן וכריסטיאן, אפילו לא את המשפחה שלו. אפילו את עצמו אני לא בטוחה שהוא זוכר, הוא צורח מכאבים, רוז. אני לא מבינה איך את יכולת לתת לדבר כזה לקרות? איך את יכולה לשמוע שאדוארד גוסס ולא יהיה לך אכפת? איך יכולת להגיב בצורה כל כך קרה?" היא פרצה בבכי, כריסטיאן מיהר אליה, הוא עטף אותה בזרועותיו והיא טמנה את פניה בכתפו. הבכי לא פסק.
"איך את יכולה להיות כל כך אנוכית, רוז?" שאל כריסטיאן בקול חלש, גם כן שבור מעט.
"אני האנוכית?!" התפרצתי. "אתם גוררים אותי לבן אדם שלראות אותו יסב לי רק כאב! בן אדם שאני לא רוצה לידי! ואתם קוראים לי אנוכית?!"
"הבן אדם הזה," אמר אדריאן שקולו קשה וקר, "גוסס. ואם את לא תבואי אליו ותסבלי את הנוכחות שלו למשך שנייה. הוא ימות!" קולו גבר בכל מילה ומילה ואיבתו אליי נגלתה בכל מילה ומילה, "אז אם תבלעי את הגאווה המטומטמת שלך לשני שניות, תוכלי להציל חיים! חיים טהורים!" כשדיבר עכשיו קולו כבר היה צעקה, הוא הרגיע את עצמו נשם עמוק וכשחזר לדבר קולו היה יותר רגוע. אך הייתה בו את השבירה ששכנה גם בקולם של כריסטיאן ולוסי, "הוא אוהב אותך, רוז. הוא אוהב אותך יותר מאת החיים עצמם. את באמת תעשי לו את זה? תתני לו למות ככה? בייסורים? זה לא מגיע לו, מגיע לו למות בשיבה טובה. בשלווה. עם שמחה בלב."
הנדתי בראשי, "אתם משקרים. דברים כאלה לא באמת קורים, את מנסים לעבוד עליי כדי שאני אלך לראות את אדוארד," באמת? הם באמת עשו את זה רק כדי שאני אלך לדבר עם אדוארד? הם לא נראו כאילו הם משקרים. והאמת למי ניסיתי להוכיח את זה? להם או לעצמי.
"את יודעת מה?" אמר אדריאן, "אם את לא מאמינה תפתחי חדשות."
הנפתי את שערי לאחור, הלכתי אל עבר המיטה הרמתי את השלט והדלקתי את הטלוויזיה בלי להסתכל על אף אחד מהם. ערוץ החדשות היה משודר וכולנו התיישבנו על המיטה בציפייה. החדשות בדיוק התחילו ועכשיו מראים מה יהיה.
שוד פנימי של חברה ענקית
ילדה בת שלוש נאנסת על יד אביה
שעבוד הילדים האפריקאים לייצור טבק
גבר בן 21 שוכב במיטה בבית החולים חולה נואשות וקורא בשם אהובתו
עוד אמא רשלנית ששכחה את ילדה באוטו —-
רגע מה? גבר בן 21 שוכב במיטה בבית החולים חולה נואשות וקורא בשם אהובתו?
עיני נפערו, שלושת הנוכחים בחדר הסתכלו עלי במבט קר שאיבה עמוקה נוטפת ממנו.
בלעתי את הרוק והמשכתי לצפות, מחכה לרגע שיתחילו את הכתבה שלכאורה על אדוארד, קשה לי להאמין לזה. זה יכול להיות עוד תכסיס שלהם, תכסיס שאני לא אפול בו. אני לא טסה לסיביר עד שלא אדע שזה המקרה.
והכתבה עליו התחילה. השדרנית כתומת השיער ויפת הפנים התחילה לדבר ארוכות על הטרגדיה שאף אחד לא יודע מה הגורם שלה.
ואז הראו ראיונות עם המשפחה שלו, אבל עדיין לא הראו אותו. אני מניחה ששומרים אותו לגראנד פינלה, שכולם יהיו בשוק.
"זה התחיל לפני שנה, קצת אחריי שהוא חזר לרוסייה." אמרה אישה בערך העשרים המוקדמות שלה, אולי מאוחרות. משהו בסביבות העשרים ושש עשרים וחמש. אולי עשרים ושבע. "אנחנו לא יודעים מאיפה זה הגיע, לא ראינו אותו כל כך הרבה זמן ופשוט שמחנו שהוא חזר הביתה. אבל אחרי כמה זמן שמנו לב שהוא נהיה דיכאוני, אני מתכוונת גם לפני שהדיכאון התחיל הייתה לו עצבות בעיניים. מה שהיה מוזר – הוא אף פעם לא היה בחור דיכאוני או ממורמר. אחרי איזה חודש חודשיים הדיכאון כבר שבר אותו לגמרי וזה התחיל לחלחל לו גם לגוף. הוא נחלש והפסיק לאכול, עלה לו החום ו –" היא לא הייתה מסוגלת לסיים את המשפט ופרצה בבכי. היא טמנה את פנייה בידיה, והריאיון התחלף. הנחתי שיחזרו אליה אחר כך.
בינתיים עברו לנערה אחרת. בת 17 – 18 היה לה את השיער החום של אדוארד, החלק והמשיי. רק הרבה, הרבה יותר ארוך. "הוא סיפר לי על זו שהוא אוהב, היא צרחה עליו שהיא שונאת אותו ושהיא לא רוצה לראות אותו יותר בחיים שלה, והוא אהב אותה. הוא כל כך אהב אותה, והוא לא עשה שום דבר רע. זה לא הגיע לו –" קולה נשבר, ודמעות ירדו מעיניה. "זה פשוט לא הגיע לו," הצליחה לפלוט בקול שבור והרוס לפני שפרצה גם היא בבכי קורע לב. היא דיברה עליו כעל עבר. כאילו הוא כבר לא היה בחיים.
"איך אני יכולה לתאר את זה?" אמרה אישה זקנה בראיון הבא, היא הייתה נראית בת טריליון שנים והיה לה את הגרגור בקול שכל כך מאפיין זקנים בימינו, "הוא פשוט נעלם. הנכד שלי, עם הפנים המאירות והשמחות, הוא נעלם. הוא כבר לא היה צוחק יותר, לא היה מחייך יותר." היא הנידה בראשה, "הוא נעלם. אדוארד שכולנו אהבנו הלך ללא שוב, הלב שלו שבור. הנשמה שלו נקרעה. זה מה שכולנו אהבנו בו, את הנשמה הענקית שהייתה לו. את הדרך שהיה נעתר מיד לעזרתם של אחרים. עכשיו נותר רק חלל ריק וזה אוכל אותו במפנים." היא הביטה למצלמה בעיניים מתחננות, נואשות, חסרות תקווה. "הוא קורא בשמך "רוזה". אני לא יודעת מי את, אבל את היחידה שיכולה לעצור את זה. בבקשה, אל תתני לנשמה שלו ללכת." דמעה זלגה מזווית העין שלה, הם השאירו את הפנים שלה עוד כמה שניות על המסך ואז עברו לראיון הבא.
זה היה ילד בן עשר \ אחת עשרה. הוא ישב על ברכיה של האישה הראשונה בדיברה ודיבר בקול חמוד ושובה לב. "אני לא יודע מה קרה לדוד אדוארד, אבל אני יודע שהוא יעבור את זה!" אמר ובקול אופטימי והחלטי. הוא קפץ את אגרופיו מול המצלמה והכה את בירכו. "הוא חייב לעבור את זה!"
הריאיון הבא היה עם שתי נשים, אחת מהן פשוט בכתה לתוך כתפה של השנייה, וזו שהחזיקה את עצמה בקושי רב וגלוי לעין אמרה. "אני רוצה את הילד שגידלתי, אני רוצה אותו בחזרה. ואני יודעת שאם זו שהוא קורא לה עכשיו שומעת את זה. היא תבוא. היא היחידה שיכולה להציל אותו."
ואז זה הפסיק, והמראה הבא שהראו היה סוחט דמעות, קורע לב, זה היה אדוארד. הוא כבר לא היה שרירי ושזוף, הוא היה חיוור וצנום. צנום במידה שראו לו את העצמות, והוא רעד. הוא היה שברירי, כאילו אפשר להניח יד על המותן שלו ולשבור אותו בלי מאמץ. עיגולים שחורים נוצרו סביב עיניו היפות שכרגע היו חסרות חיים ותקווה, לחיו כבר לא היו סמוקות אלה חיוורות ושקועות מחוסר אכילה, ידיו הארוכות שתמיד היו נראות כאילו יכלו להרים את כל כדור הארץ, היו עכשיו דקות כמו מקל עץ, רועדות. שערו שכל כך אהבתי המשיי והחלק, היה עכשיו שביר ודמה לקש. הסימן היחיד שנותר מאדוארד שאני הכרתי היה גובהו הרם שנשאר כשהיה.
הרופאים דיברו עליו על כמה מצבו גרוע, ועל כמה שהסיכויים שלו לחיות נמוכים, ואז התמונה התחלפה.
אדוארד השבור הצנום והרועד בלילה מתהפך מצד לצד מזיז את האינפוזיה והעירויים שאליהם היה מחובר ופוצע את ידיו מן מחטים הזזים כשהוא זז. "רוזה," הוא מלמל, "רוזה," ושוב, ושוב, ושוב.
זה לא הפסיק. התחלתי להתנשם בכבדות מכילה את המראות שראיתי, האנשים שככל הנראה היו המשפחה של אדוארד מתחננים לעזרתי, אדוארד שבור רועד וצנום מתהפך במיטה וקורא בשמי. העיגולים השחורים סביב עיניו. חוסר התקווה בעיניו החומות, שיערו המקליש. גופו השברירי. לא יכולתי לעמוד בזה, בשנייה התנתקתי מהמיטה, ורצתי מחוץ לחדר ישר אל השירותים והקאתי את הנשמה שלי. אחרי כמה דקות שאני מקיאה דמות נכנסה לחדר. המשכתי להקיא אז לא רמתי את ראשי מהאסלה.
"כן, לב קרח. שינית את דעתך?" שאל קולה הקר והמלגלג של… מיה? כן. זו מיה. אני אזהה את קול הסופרנו הזה, רק הרבה זמן שלא שמעתי את הקול הזה מדבר אלי בנימה כל כך קרה.
לא ידעתי מה לענות. אבל הנימה הקרה והאיבה קטעו את זרם הקיא, עדיין לא הסתובבתי אליה. הלכתי אל הכיור, פתחתי את זרם המים והתחלתי ללכוד מים בפי לגרגר ולירוק, מנסה לגרום לטעם הקיא הנורא בפי להיעלם. אבל הוא לא נעלם, הוא נשאר ביחד עם הכאב שהתחיל להתפרס בחזי.
כל הזיכרונות שלי ושל אדוארד חזרו והציפו אותי : הטיולים על החוף, הנשיקות במרפסת, כל הפעמים שהתגנבתי מחוץ לבית בשעה מאוחרת כדי לראות אותו. כל הפעמים שכאב מתוק התפרס בחזי כשהוא חייך אלי, הכאב שכל כך שונה מהכאב שאני מרגישה עכשיו.
אני באמת יכולה לעשות את זה? אני באמת יכולה לתת לו למות? אני באמת יכולה לקחת חיים רק כי אני מפחדת? אני באמת כל כך אנוכית?
דמיינתי בראשי את הקבר שלו, במקום ירוק ומלא פרחים. איך מיליוני אנשים יספרו איך הציל את חייהם, איך הושיט להם יד כשהיו צריכים. גם בלי שיבקשו. סיפורים שסופרו באשמתי, סיפורים שלא ייקרו שנית באשמתי. חיים טהורים שהלכו באשמתי. חיים שהעולם צריך. חיים שאסור להם להיעלם. אני לא אתן להם להיעלם.
הרמתי את ראשי מהברז כדי לגלות שכולי נוטפת מים ושערי דבוק לפניי. הסתובבתי וראיתי את ארבעת חבריי מביטים בי בתחינה. העפתי את השיער הרטוב מפניי לגבי משפריצה מים לכל עבר והנהנתי.
למחרת כבר היינו על טיסה, הבעיה היא שכל אחד מהחברים שלי ישב קילומטרים ממני, זו הבעיה בכרטיסים של הרגע האחרון. למזלי היה לי את החיבור עם לוסי. אז דיברנו כל טיסה.
'אני מפחדת,' חשבתי. 'מה אם לא נגיע בזמן? מה יקרה אם אני לא אוכל לעמוד בזה? את יודעת שזה יכאב לי מאוד.'
'אז עכשיו זה הזמן לשכוח מזה. כמו שעשית אתנו.' חשבה לוסי באופטימיות, 'וחוץ מזה אני יודעת שאת עדיין אוהבת אותו. אני רואה את זה בחיבור, את אוהבת אותו. מאוד.
'איך את יכולה לראות משהו במחשבות שלי שאני לא יודעת שאני מרגישה?'
'את מדחיקה – או מכחישה. פשוט מאוד.
'לא אני לא! אני פשוט כבר לא אוהבת אותו!'
'תחשבי טוב,' היא לחצה. קולה היה רך ותקיף. היא תמיד הייתה התאומה העדינה ביותר מבין שתינו, 'למה בכלל באת לפה אם את לא אוהבת אותו?'
'כי…' המחאות שלי גוועו כשחשבתי על זה. למה באמת אני כאן? אם אדוארד לא היה חשוב לי באמת לא הייתי באה, לא הייתי מסבה לעצמי כאב כל כך נורא ללא סיבה. 'כי אני עדיין אוהבת אותו – אוהבת אותו מאוד. והוא חשוב לי, חשוב לי יותר מהחיים שלי. אני אעשה הכול בשבילו.'
"פרצוף רציני," צחקה זו שישבה לידי במטוס והביטה בי בשעשוע ברור. "על מה את חושבת?"
על אדוארד, על הדרך שהיה לוחש לי באוזן, הצחוק היפה שלו. המתנגן. על קולו המלודי כששר לי, הימים הקרים שהיה עוטף אותי במעילו הארוך והחמים, על הימים החמים שהיינו הולכים לים או לבריכה והיינו משפריצים מים אחד על השני וצוחקים. על הברד שהיינו גומרים ביחד – או שוקו חם, תלוי במזג אוויר. ועל הנשיקה הענקית שאני אתן לו כשאראה אותו. והוא יהיה בחיים אני יודעת שהוא יהיה בחיים. אני בטוחה בזה. אני אדאג לזה.