הזיכרון האבוד / 3.

ניקולט גרדה את עורפה במהירות והביטה מסביבה , מנסה לצאת מהמצב שבוא שאלתי
אותה את זה .
הרגשתי איך כול העיניים נחו עלי , המבטים ניסו לרמוז לי משהו , אבל .. אבל לא הצלחתי לגמרה
להבין אותו , רק לגרום לי לשתוק ולנעוץ את עיניי הנץ שלי בניקולט .
" אלה " התחילה ניקולט לומר אבל השתתקה בזמן שלירון שם את זרועו עלי , הוא הזדקף ועטף
את זרעותיי סביבי .
כאילו כול רגע , כול רגע אני ירצה לברוח !
רגע אחד ,
רגע אחד קטן שאני לא ירצה להיות כאן , שאני הרגיש לבד " אין לנו אמא " היא הצליחה לבסוף
לפלוט מפייה , מה זאת אומרת אין לנו אמא ? אז איפה אמא שלי ?
לקח לי רק מספר רגעים כדי להבין מה קורה , הרגשתי את עצמי נושמת לרווחה וכתפיי עולים
מעלה , ביחד עם זרעותיו של לירון " את מתכוונת .." בלעתי את רוקי " לומר …" עצמתי
את עיניי " שאמא מתה "?
ניקולט לבסוף הנהנה " בגיל עשר " איך יכול להיות שאני לא זוכרת את זה ? ואיך יכול להיות
שהייתי שם למעלה אמא שלי לא באה לברך אותי ?
יכולתי להיות עכשיו עם אמא שלי בגן עדן , ולא לחזור מן המתים לכאן , הייתי יכולה להמשיך את
החיים .. להמשיך לחיות …
להרגיש חיה !
עם אמא שלי .
אבל לחיות בידיעה שיכולתי לראות את אמא שלי , יכולתי לראות אותה , להסתכל בעינייה הכחולות ,
להסתכל על השער השטני שלה , השער שאני קיבלתי , אני היא הכפילה של אמי , אני היא *היא* !
התחלתי לצרוח ..
לצרוח כמו משוגעת , שהבנתי שנעלמה לי ההזדמנות להיות עם אמא .
הבנתי שעשו טעות שהחזירו אותי לחיים , ניסתי להתשחרר מזרעותיו של לירון בזמן שאני צורחת
ודמעות מלוחות ומרות זולגות מעיניי , אני רק רוצה .. רק רוצה לחזור לאותם ימים .. בלי לירון ,
בלי הדרמה שדניאל הרגע עשה , בלי ההריון של ניקולט ובלי המוות של אמי .
נכנסו לחדר רופאים והצמידו אותי למיטה שלי בעזרת חגורות חומות מעור שהחזיקו את ידיי צמוד לגופי
וחיברו לי כול מיני מדבקות למוח .
פתאום קילח את ראשי זרם חשמלי קל , צרחתי את נשמתי , לא יכולתי לזוז , הרגשתי דפיקות
בראשי , הרגשתי בווום , בווום , בווום .
אחרי מספר שניות ששכבתי בשקט בלי לזוז ובלי להוציא שום מילים , לירון היחיד שנשאר בחדר מכיוון
שניקולט הייתה חייבת לחזור לנוח , הוא התחיל לקלף את המדבקות מראשי .
" אלה .. גרמת לי התקף לב … חשבתי שאני עומד למות " הוא התנשם בכבדות , ואחרי כול הורדת
מדבקה הוא נשק למצחי , המגע של שפתיו החמות בראשי הדופק הזכיר לי מגע כולשהו בלתי יאמן ,
מגע שאני לא זוכרת מאיפה הוא מוכר לי , אני רק זוכרת שאהבתי את זה .
לעזעזל עם הזיכרון הזה , לעזעזל על התאונה , אני רק רוצה לזכור הכול !
לזכור איך אהבתי את לירון !
לזכור מה באמת היה בנינו !
" לירון.." לחשתי לו , ידעתי שאם אני לא אשאל זאת אני לא ידע לעולם את התשובה הזאת , אולי
אני אדע . אבל זה יהיה רק אחרי שיחזור לי הזיכרון .
" דניאל היה חבר שלי …" נערתי את ראשי " כאילו היה בנינו משהו .." עצמתי את עיניי ושפשפתי
אותם " תגיד לי את האמת , מה קרה בין שלושתינו "?
לירון נאנח לבסוף , הוא ישר את מבטו אלי והתחיל לשחק לי עם האצבעות , לבסוף חייך ונשק לידי
, שוב ההרגשה הזאת !
" ידעתי שאני אצטרך לתת לך תשובות לשאלות האלו , פגשת את דניאל בימים האחרונים של בית
הספר , לפני חופשת הקיץ , הלכתם למועדון שגם אני הייתי שם והשתכרתי , את דחית אותי בפעם
המאה . ראיתי אותו מתחיל לדבר איתך , הרגשתי את הדם זורם לי למוח והרגשתי שאני עומד להרוג
אותו אבל התאפקתי , בכול זאת חבר ילדות שלי .
אחרי זה הלכתם לרקוד שכול העיניים נועצים בכם מבטים , רקדת כול כך יפה שהאולטרה הסגול
נח בעדינות על בגדייך , רקדת בעדינות מפחדת לקלקל את השמחה שלך , היית שמחה , מאושרת ,
היית חיה .
וידעתי שאם אני התערב אני יהרוס לך את השמחה הזאת ותשנאי אותי עוד יותר , ואני לא רציתי
שיהרוס לך הערב , לא רציתי שתשנאי אותי עוד יותר אז הלכתי , הלכתי עם מישהי וניסתי לשכוח
אותך , אבל כול הלילה שלי איתה , ראיתי את המבט שלך בעינייה וברחתי .
ברחתי כמו פחדן שמפחד לאהוב , בגלל השנאה שלך כלפיי התחבר עם דניאל והתאהבת בו ,
אפילו שלפני זה היית מאוהבת בי .
ועשית לו הפתעה לא מהעולם הזה ושחררת את אבא שלו מהכלא למספר ימים , רציתי להרוג אותך
, רציתי לצרוח עליך איך זה שאת אוהבת אותו , אבל הבנתי שאסור לי , אסור לי היה לעשות זאת
אז לא עשיתי וניקולט עצרה אותי ואמרה לי לשחרר אותך , כי לעולם לא תהיה שלי , וברגע
שיחזור לך הזיכרון אני בטוח שתשנאי אותי שוב .
ביום הולדת שלו , הוא היה עם בחורה והלב שלך נשבר , אבל הוא היה על סמים אז הוא לא ידע
מה לעשות אז הוא התקשר אלי ואמר לי לכתוב בדיוק את המילים שלו , כדי שאם אני יראה אותך
אני יעביר לך את המכתב הזה .
ואני עם דמעות רשמתי את המילים שלו 'אני מצטער '
' אני אוהב אותך '
'דחית אותי '
'את לא בפעם הראשונה נפגעת '
כול המילים האלו לגמרה תיארו אותי , אז אמרתי לו שאני חייב לזוז וסגרתי את המכתב הזה במהירות
והשחלתי אותו לכיס האחורי של הג'ינס שלי , ברגע שהורדתי את החולצה ורציתי ללכת להתאבל
עליך צלצלת בפעמון של הדלת וראיתי את הדמעות בעינייך , ראיתי את פייך שמנסה לומר משהו
והקול שהגת מפייך בזמן שספרת לי את הבשורה המרה ידעתי שהיה אסור לי להשאיר אותך
איתו , וידעתי שהוא פגע בך .
והבנתי שאת אוהבת אותך , וגם ביחד עם השיכחון שלך , שאת לא זוכרת את הרגשות שלי
כלפייך , ואת הרגשות שלך כלפיי , נראה שהגורל לא רוצה שנהיה ביחד .
ואני רק רוצה לומר שאני מצטער , מצטער על זה שהייתי פחדן "!
הוא סיים לדבר והשני מילים היחידות שהצלחתי להוציא מפי הפעור לרווחה היו " אני מבינה "!