הזדמנות- פרק 7

מנקודת המבט של עמית:
לקראת הערב, אחרי הדייט החלומי שהיה לי ולאחינועם בקפה, כשסוף סוף דיברנו על כל מה שעבר עלינו כל התקופה, כל מיני מחשבות שאני כבר רציתי לספר לה פנים מול פנים ולא בשום מכשיר טכנולוגי כזה או אחר, חזרתי הביתה. ראיתי שההורים כתבו פתק 'אנחנו מחוץ לעיר, נחזור רק מחר בבוקר. אם צריך משהו אנחנו על הטלפונים. נשיקות'. טוב הם הורים עסוקים, אבל זה כבר ידוע. אפילו לא הייתי בטוחה איפה אלון. טוב הוא בטח מסתובב. לקחתי קצת אוכל והתיישבתי מול הטלוויזיה בסלון. השיחה של היום עם גלעד לא יצאה לי מהראש, ולא ההיעלמות שדפקתי לאמיר. הוא בטח חושד, אין סיבה שלא, אבל אני ממש לא רוצה לחזור לסיפור הזה, זה משהו שאני באמת מעדיפה לשכוח.
שמעתי את המנעול של הדלת מסתובב, תוך כמה שניות אלון עמד בפתח.
"מה קורה?" שאלתי בחיוך.
"מעולה אוחתי, אני בדיוק הייתי אצל חבר אבל אני יוצא לחדר כושר. אנחנו לבד פה?".
"ההורים מחוץ לעיר" נאנחתי, "וגם אתה הולך? שוב אני לבד?".
"מצטער לא הייתי שם כבר איזה שבוע, אבל זה קרוב. אני מבטיח לחזור מהר".
"בסדר.." נאנחתי.
"אל תהיי עצובה!" הוא התקרב ושיחק לי עם השיער, זה תמיד מצחיק אותי שהוא מתנהג כלפי כמו ילדה קטנה, "אני אחזור ממש מהר, את לא תשימי לב שנעלמתי".
"אני רוב הסיכויים אהיה בחדר כשאתה תבוא, רק תקפוץ להגיד שהגעת".
"סגור, לבנתיים תהני לך עם התוכניות המוזרות שאת רואה".
"היית מת מוזרות" צחקתי, "הן תוכניות קסומות".
"כן כן" הוא צחק ופנה לחדרו. הוא החליף את בגדיו לבגדי אימון, חזר לסלון, נתן לי נשיקה בראש ויצא החוצה. ושוב אני לבד. האמת שאני כבר רגילה למציאות הזו כשאני לבד, אין בזה שום דבר חדש. אני רגילה לשקט הזה, הבית שלי בדרך כלל יושב שקט. כשאני בבית אני בדרך כלל נחה או ישנה, או שאני עושה משהו לבית הספר. שגרת החיים שלי של י"א היא די פשוטה ככה שאני בכלל לא מרגישה עומס או משהו. חלק מהערבים אני מבלה בשיחות עם חברים רחוקים שלא יוצא לי לראות ושגרים רחוק ממני, מנסה לעזור להם ולעודד אותם כשקשה להם. זה תמיד מצחיק אותי שדווקא לי מכולם הכל מסתדר.
בסביבות השעה תשע שמעתי דפיקות בדלת. התקדמתי אליה וכשפתחתי את הדלת ראיתי את אמיר. הוא לא היה נראה במצב טוב. הוא החזיק בידו איזה משהו, זה היה נראה כמו בקבוק של משהו. בואנה הוא שיכור לגמרי.
"אמיר" אמרתי לו והוא שם יד על כתפי, "מה עובר עלייך?!" שאלתי.
"אלון פה?" הוא שאל, אה יופי באמת שהוא יודע מי אמור לגור בבית הזה.
"אלון לא פה, מה עובר עלייך זה אמצע שבוע! מי משתכר באמצע שבוע?".
"מי את?" הוא שאל, וואלה יופי.
"עמית, אחותו. אתה קצת אמור להכיר אותי".
"אה הכוסית" הוא אמר, רגע מה הוא אמר עכשיו?! שונאת מתעבת את המילה הזו!
"תגיד לי אתה נורמלי? מה עובר עלייך? מה כבר שתית?! גם כולה תשע בערב".
"לא יודע, כל מה שנתנו לי".
"אתה דפוק לאללה.." אמרתי, "וגם הפה שלך מסריח וואי! מה מוציא בדרך כלל מהאנגאובר?".
"את חושבת שאני יודע?!" הוא צרח.
"אל תצרח עליי!" צרחתי בחזרה, לא יכולה לסבול את זה. זה יכול לשבור אותי בשנייה צרחות של אנשים. הידיים המטונפות שלו החזיקו בחולצה שלי, אוי נו יופי היא ממש מלוכלכת.
"תישאר פה רגע" אמרתי לו, "אני אלך לחשוב מה לעשות". השארתי אותו בסלון ועליתי לחדר. הלכתי כמה רגעים הלוך ושוב כדי לנסות לחשוב מה אני יכולה לעשות עם השיכור המגעיל שמסתובב לי עכשיו בבית. איפה אלון כשצריכים אותו?!
הבגדים שלי היו מלוכלים מהטינופת שהוא הביא איתו, מאיפה לעזאזל הוא בא?! הורדתי את החולצה ובאתי להתקדם לארון כששמעתי קול.
"בואנה את יפה.." נאנח אמיר, הסתובבתי אליו בפחד. העיניים שלו נקלטו בעיניי ולא הצלחתי לשחרר את המבט מהם. היה לו מבט מסומם בעיניים, מהמבטים המפחידים שכבר יצא לי להיתקל בהם. זה לא חוזר שוב. הוא התחיל להתקרב אליי ואני החזקתי בחולצה קרוב אל בית החזה. הייתי משותקת. לקחתי צעדים אחורה כדי להתרחק ממנו. לא יכולתי לדבר. כמעט קפאתי.
"אמיר עוף ממני" אמרתי לבסוף, אבל הוא כבר התקדם ממש קרוב. הוא היה כמעט צמוד אליי, כל הגוף המגעיל שלו שאני כל כך שונאת היה עליי. הוא ליטף בידו את שיערי. הוא לקח ביד את החולצה וזרק אותה על המיטה. עמדתי מולו עם חזייה בלבד, אדם שיכול בשנייה לפגוע בי. הרגשתי האדם הכי פגוע והכי חשוף בכל העולם.
"לא חשבתי שעד כדי כך שווה לדפוק אותך.." הוא אמר. הורדתי את ראשי למטה, כשהוא שיכור הוא ממש לא שולט בעצמו. הבעיה היא שאני פשוט לא יכולתי לזוז. משותקת עמדתי למולו כשראיתי שהוא מוריד את חולצתו בשליפה מהירה, איך לבנים סטוציונרים יש כאלה אימונים?! כל גופו נצמד אליי והוא הצמיד אותי לקיר.
"אמיר תזוז ממני" אמרתי לו חוששת בקול רועד, אפילו לצרוח לא יכולתי.
"למה בובה הולך להיות ערב כיפי.." מה עובר עליו?! לעזאזל שמישהו יעזור לי. הדבר היחיד שיכולתי לעשות באותו רגע היה לבכות. הבכי שהתפרץ פשוט היה בלתי נסבל. אמיר התחיל לצעוק עליי, התחיל להגיד שאני חייבת לשתוק, שהוא לא יכול לשמוע את הבכי הזה. הצרחות שלו רק העמיקו את הבכי שלי. הוא פתאום לקח את ידי והחזיק אותה חזק. "אמרתי לך לא לבכות לא?!" הוא צעק.
"אמיר תעזוב אותי יא בהמה עוף ממני!" אמרתי, בחיים שלי לא קיללתי ככה.
"הופה פתחת עליי פה" הוא אמר והעמיק את האחיזה שלו בידי.
"אמיר!" צעקתי, "די!".
"די די.." הוא נאנח, "שום די לא הולך להיות פה".
"אמיר.." אמרתי לו בקול חסר אונים. נו איפה אלון הוא לא אמור לחזור כבר?!
"הולך להיות לנו ערב משגע.. את תעשי כל מה שאני אגיד לך לעשות, כל מה שיגרום לי להרגיש מאושר כמו החיים" הוא אמר לי בקול ערסי.
"אני לא בטוח" שמעתי את הקול של אלון. הבכי שלי רק התחזק למשמע קולו, הוא ממש הגיע בטיימינג מושלם. הוא התקרב בצעדים כועסים ואמיר שיחרר את האחיזה שלו ביד שלי.
"דפוק" סינן אלון לאמיר והחטיף לו אגרוף. הוא נפל על הארץ בלי יכולת להחזיר, כל הכעס שלו וכל ההתפרצות שבאה עם האלכוהול רוסנו במכה אחת. אני נפלתי אל הארץ. יושבת ומלפפת את ידי בברכיי, בוכה ולא מפסיקה לבכות. יושבת בחזייה ובוכה את הנשמה שלה. אלון גרר את אמיר לחדר האמבטיה ושם עם הבגדים השפריץ עליו מים, ככה לפחות יכולתי לשמוע מהרעשים. אני פשוט לא יכולתי לדבר. אלון הגיע אחרי חמש דקות וישר נתן לי חיבוק חזק, רק בתוך החיבוק שלו יכולתי להיות כרגע, לא יכולתי לסבול מגע מאף אדם אחר.
"עמית.." הוא נאנח ואני המשכתי לבכות, לבכות כי ההרגשה של חוסר אונים זו אחת ההרגשות הכי קשות בעולם.
"כל עוד אני חי אני לא אתן שיפגעו בך שוב. זה קרה פעם אחת.. זה לא יקרה יותר". הוא חיבק אותי חיבוק חזק ואני התפרקתי בתוך זרועותיו. שמענו צרחה מכיוון חדר האמבטיה, כנראה שאמיר התעורר ויצא מההאנגאובר שלו, אבל לנו זה לא הזיז. אלון נשאר לאחוז בי ולתמוך בי עד שאני שיחררתי את עצמי מהחיבוק שלו, הדבר היחיד שמציל אותי בתקופה הזו.