הזדמנות- פרק 6

מנקודת המבט של עמית:
אחרי השיעור המעניין שגם אני וגם אחינועם כל כך אוהבות קיבלתי הודעה מידיד שלי שישיסט. הוא אמר לי לבוא למגרש לכיוון השער של הכדורגל לשבת ולדבר, אנחנו בדרך כלל אוהבים לשבת ולדבר שם. בבית הספר, למרות שיש מגרש מושקע לספורט, התלמידים לא ממש מתעניינים בלשחק כדורגל. זו הייתה ההפסקה הארוכה, ואחרי החיבוק של ההיי ומה קורה התחלנו לדבר. הוא סיפר לי על התקופה שעוברת עליו, הוא סיפר שקשה לו להתמודד. אני זוכרת את ההתחלה של כיתה י', אני זוכרת את השוק מזה שכל המורים חושבים על בגרויות.
"והכי מעצבן" אמר גלעד, "אני מרגיש שאין לי פשוט רגע לנשום. ההורים לא רואים כמה קשה לי, ולגדול כבן יחיד ושלא יראו את המצב שלך זה פשוט מתסכל. אני מרגיש שאני לא מצליח להיאחז בכלום וגם לא נהנה מהדברים שאני כל כך אוהב ותמיד אהבתי. אני מנסה בכל הכוח לנסות ולהיאחז במשהו, לדבר עם אנשים או לדבר עם עצמי, אני מנסה לבנות לעצמי לוח זמנים מסודר של הדברים שאני צריך לעשות כי רק ככה אני יכול להתמודד".
"זה מה שמציק לך בתקופה הזו? בעיקר הלימודים או שיש עוד דברים?" שאלתי.
"לבנתיים רק זה.. אני מרגיש מתוסכל שאני לא מצליח לעבור את זה כמו שאני רגיל".
"אתה לא יכול לכעוס על עצמך בעניין הזה! מה אתה אומר אם נשב ונתכן לך לוח זמנים מסודר של הדברים שאתה צריך לעשות? אני די טובה בלעשות את זה, אני עשיתי לעצמי את זה הרבה בכיתה י', אני מכירה את הלחץ שעובר עלייך עכשיו".
"את באמת מוכנה?" הוא שאל בעיניים בורקות.
"גלעד אל תשאל אותי שאלות מטומטמות ברור שאני מוכנה, אני אעשה הכל בשביל שיהיה לך טוב, אני רוצה שבאמת תצליח. אתה תלמיד כל כך טוב וכל כך משקיען, אין סיבה שרק בגלל הלחץ אתה לא תוכל לעמוד בכל המשימות שלך".
"באמת תודה" הוא חייך אליי, "אני אדבר איתך יותר מאוחר כי אחרי השעתיים האלה אני כבר הולך הביתה ונקבע זמן לשבת ולבדוק מה עושים. תודה שאת פה בשביל לתמוך".
"באמת שזה כלום בשבילי. העיקר שלך יהיה טוב".
"זה ממש לא העיקר…" הוא נאנח, "גם לך מגיע שיהיה טוב".
"נו, ואתה חושב שלא טוב לי?" אמרתי בחיוך.
"אני חושב שחסר משהו.. את הבנאדם הכי חברותי שאני מכיר ותלמידה מעולה, את בטוח תותחית במבחנים ובגרויות וכל זה, אבל את באמת מאושרת? משהו מציק לך.. אני ממש רואה את זה".
"איך אתה רואה את זה?" שאלתי אותו חוששת.
"אני מרגיש דברים כאלה.. כביכול את מנסה להראות שהכל טוב אבל בפנים משהו באמת מציק לך. את בטוחה שאת לא רוצה לדבר על זה?".
"זה לא משהו שבאמת חשבתי עליו בתקופה הזו.." נאנחתי, "ואני לא חושבת שמשהו מציק לי חוץ מאיזה ילד, אבל היום כמעט ולא חשבתי עליו, לפחות לא בהפסקה הזו".
"מישהו פגע בך?.." הוא שאל.
"לא, ממש לא, אל תדאג, זה עניין של איזה עבודה..".
"אפשר לייעץ לך משהו?" הוא הציע.
"בטח, דבר".
"תחשבי כמה צעדים קדימה ותנסי לראות איפה כן אתם יכולים להסתדר.. אין אדם שלא יוכל להסתדר איתך, שלא יהיה לו אכפת ממך אם את תתחילי לדבר איתו. את בנאדם שכל כך אוהב להיות שם בשביל אנשים אחרים שאין סיבה שמישהו לא יסתדר איתך ויכבד אותך כמו כל השאר. תמצאי את ה'באלנס', איפה את יכולה טיפה להנמיך ציפיות ואיפה הוא יכול להיות מי שכן היית רוצה לעבוד איתו, זה איכשהו מובן?" הוא שאל חושש. מדהים אותי כמה הוא ילד מקסים.
"זה אפילו יותר ממובן" חייכתי אליו, "אפילו עזרת לי בהפסקה הזו" חייכתי.
"לפעמים זה גם עובד הפוך, ואני מת על המקרים שזה גם עובד הפוך" הוא צחק.
"אתה באמת ילד מקסים ואל תשכח שאתה תמיד יכול לדבר איתי ולהתייעץ איתי, אני תמיד אהיה פה בשבילך".
"הכי כנ"ל בעולם" הוא חייך אליי והצלצול נשמע. זה תמיד בא בטיימינג מושלם.

מנקודת המבט של אמיר:
אחרי ההפסקה הגדולה חזרתי לכיתה לעוד שיעור משעמם, את השיעור הזה אני באמת לא יכול לסבול. כשהרגשתי שהמוח שלי נמס החלטתי ללכת לסיבוב, אני עושה את זה הרבה. יש לי מסלול קבוע שבו אני הולך, בודק מי פה ומי שם, למי יש שיעור חופשי, מדבר עם כמה אנשים כי אני מכיר כמעט את כולם, ואז חוזר לכיתה, חוזר וממשיך להשתעמם. הלכתי במסלול הרגיל שלי, תמיד מתחיל במגרש ועובר לפינות הקבועות והמוסתרות ועד לקיוסק. בפנייה מהמגרש אל החלק האחורי יותר ראיתי את עמית יושבת. דה פאק מה היא עושה פה? החנונית הזו שכל מה שחשוב לה כרגע זה לימודים, ואני יכול להישבע שיש לה שיעור.
"ככה את יושבת לבד?" שאלתי והתקרבתי אליה.
"כן.." היא נאנחה, "לא יכולתי להיכנס לשיעור".
"מה קרה?" שאלתי, ממתי אני מגלה כל כך הרבה סימפטיה?
"סתם משהו הציק לי והעדפתי לא לתת לו לברוח מהראש אלא לחשוב עליו לעומק". אני בדרך כלל מעדיף לברוח.
"את רוצה לדבר על זה?" שאלתי, נו הגיע הזמן לעשות בונדינג עם הבחורה.
"לא תודה, אני פשוט מעדיפה לשבת כאן בשקט".
"אז ללכת?" שאלתי.
"בחירה שלך" היא אמרה. טוב נו במילא השיעור משעמם. התיישבתי מולה. היא פתחה עיניים בתדהמה, נו ברור שזה יהיה מוזר שאני יושב איתה ועוד מרצוני, אבל הגיע הזמן להיות אדם פחות מעצבן אליה, אני בכל זאת צריך להגיש איתה עבודה בסופו של דבר.
"אני יודע שאת לא מסמפטת אותי כל כך.." פתחתי ואמרתי, "אני די רוצה שזה ישתנה, אני לא רוצה שנשנא אחד את השני לכל אורך העבודה".
"כדי שאני אפסיק לשנוא אותך האופי שלך צריך להשתנות ואני לא יכולה להגיד לך לשנות את האופי שלך לחלוטין כי זה לא דבר שאומרים לבנאדם, זה שינוי שהבנאדם עצמו אמור לרצות לבד, בחירה שלו".
"אז מה אני כן יכול לעשות כדי שנסתדר? הרי אם את אומרת שאני לא יכול להשתנות אני כרגע חסר אונים".
"אני לא יודעת מה להגיד לך.." היא אמרה, "זה בעיקר העניין של ההשקעה. אם תשקיע כמו שצריך, תראה שאתה באמת רוצה להשקיע אנחנו נסתדר. אני לא אצליח לדעתי ואת זה אני אומרת דוגרי, אני לא אצליח לחבב את האופי שלך ואת הצורה שבה אתה מתנהג, אבל זה לא ימנע ממני לכבד אותך לכל אורך התהליך, הצלחת לעקוב?".
"זה די חרא בשבילי מה שאת אומרת.. אם את לעולם לא תצליחי לסמפט אותי אז מה זה שווה לי לדבר איתך ולעבוד איתך?".
"מי אמר שזה שווה משהו? ככה החליטו".
"ומה? לעד נהיה אויבים? לא נסתדר? שנאה?".
"כל השנים התרחקתי מאנשים שהאופי שלהם דומה לשלך, למדתי לרסן את עצמי מאנשים עם אופי כזה, אף פעם לא נפתחתי כלפיהם. אני לא אומרת שאתה לא יכול להיות מקרה חריג כי זה עוד יכול לקרות, אבל כרגע אני חוסמת את עצמי מהם".
"יש לך סיבה?" שאלתי. היא הסתכלה עליי, הסתכלה עמוק אל תוך עיניי. ניסיתי להבין מה היא רוצה להגיד.
"אני מצטערת" היא אמרה וקמה, "זה לא לעכשיו" ולפני שהספקתי להגיד משהו היא פשוט קמה והלכה. הבחורה הזו משגעת אותי ומסקרנת אותי. מתישהו אני כבר אגלה את הסוד שלה.