הזדמנות- פרק 33

מנקודת המבט של עמית:
חזרתי לביתו של נועם והתחלתי לארוז את הדברים, לסדר את הכל במעט התיקים שלקחתי איתי. הדמעות לא הפסיקו לרדת. ידעתי שעשיתי טעות, אבל מצד שני ידעתי שאם אני לא אעשה את הטעות הזו אני לא אהיה שלמה עם עצמי. ידעתי שפגעתי באחד מבני האדם שאני הכי אוהבת בעולם ושהעניק לי כל כך הרבה, מישהו שרק בקרוב היינו יכולים לחגוג חודש. לעזאזל איתך עמית- חודש את לא יכולה להחזיק?! חודש פאקינג חודש את לא יכולה לתת לבנאדם? חודש לבנאדם שיאהב אותך באמת, חודש שיעבור מהר ותצחקי ותאהבי אותו? את חייבת לבגוד ולהיות האדם הכי חלאה בעולם?
כשסיימתי לארוז התיישבתי על המיטה עם טישו ופשוט לא יכולתי להפסיק לבכות ולכעוס על עצמי. ניסיתי להרגיע את עצמי כמעט בכל דרך אפשרית אבל הבכי גבר עליי. נמאס לי לבכות כל כך הרבה מהדברים האלה, אבל אני האדם הכי נורא בעולם כרגע. אני אשאר לבד, כרגע אני נשארת לבד. איך יסתכלו עליי עכשיו? איך יסתכלו על אלון? איזה תדמית נוצרת כשאחותו של הילד הכי מקסים בעולם היא סתם בוגדנית עלובה?
'בדרך הביתה. איפה את?' שלח לי נועם בסמס. יופי, הנה השיחה הכואבת מגיעה.
'כבר אצלך' שלחתי לו. הוא לפי החישוב שלי יגיע ממש בקרוב.
יותר מהר משחשבתי שמעתי את הדלת נפתחת. ידעתי שנועם עולה במדרגות ומתקרב עכישו לחדר שלו לשים את הדברים ואז יגיע אליי. רק המחשבה על זה שאני צריכה להגיד ולעשות את הדבר הכי כואב בעולם עכשיו הרגה אותי. הבכי חזר שוב.
"והנה א.." נועם אמר ואז הסתכל עליי בוכה. "עמיתי מה קרה?" הוא שאל וניגש אליי, עטף אותי בחיבוק שלו שרק המגע הזה עשה לי צמרמורת מטורפת וכאובה.
"נועם אני צריכה לדבר איתך על משהו.." נאנחתי. הוא עזב את החיבוק והסתכל עליי ועל העיניים האדומות שלי. "תשתפי פנים קודם, אני לא יכול לראות אותך ככה".
"עזוב.." נאנחתי, "לא צריך אני מתמודדת ככה".
"מה קרה?" הוא שאל ישר והסתכל עליי. העיניים היפות שלו הסתכלו עליי ולא נתנו מנוחה, הסתכלו על כל הבעת פנים ודאגו לי, באמת דאגו לי.
"אני מצטערת" אמרתי ישר והרמתי את עיניי אליו. הוא הביט בי ואז הביט בחפצים שהיו ליד המיטה.
"מה.. את..".
"אין לי ברירה" אמרתי לו ישר והרכנתי את ראשי, "הדבר האחרון שאני יכולה זה להישאר פה". הוא הסתכל עליי ואז ראיתי שנפל לו האסימון. הוא לקח נשימה עמוקה וקם מהמיטה. הסתכלתי על הצעדים שלו, שהלכו בקטנה הלוך ושוב, מחפשים את המילים.
"את וגיא.." הוא אמר והסתכל עליי פגוע. הנהנתי בשקט.
"קיבינימט" הוא אמר עצוב, "הייתי צריך לראות את זה קורה".
"זה לא מגיע לך.." נאנחתי.
"אני יודע" הוא אמר נחוש, הרגשתי את הכאב בגרון שלו, ברצון שלו לבכות בדיוק באותו רגע, "זה באמת לא מגיע לי. הייתי צריך לדעת שזה יקרה. מי לא מתאהבת בגיא ארבל? מי לא תלך אחרי הקסמים שלו?..".
"נועם.." נאנחתי.
"מה שהכי הורג אותי" הוא אמר, "זה שאני הייתי מספיק תמים כדי להגיד לך שנעבור את זה ביחד, אבל לא".
"נועם אני לא יכולתי!" צעקתי. הוא השתתק, הוא אף פעם קודם לא שמע אותי צועקת, לפחות לא ככה. "אני מרגישה חרא, תדע את זה, מרגישה חרא עלובה ובוגדנית, האדם הכי מגעיל שאתה תפגוש בחיים שלך. אני כועסת על עצמי פי מאה משאתה עליי, אבל מצד שני אם זה לא היה קורה הפרידה הייתה במילא מגיעה. אני לא יכולה להישאר עם מישהו שאני לא במאה אחוז אוהבת, ואני לא אפגע בך ואשחק כאילו אני כן..".
"איך את חושבת שאני מרגיש?.. אני מרגיש שהכל היה זיוף".
"אל תהיה דרמטי.." נאנחתי בעצב, "בבקשה לא. שום דבר לא היה זיוף, היה לי כיף מכל רגע איתך".
"וככה תזרקי את זה?".
"אתה מעדיף להישאר עם בנאדם שבגד בך?".
"אווו, עכשיו יש לך את האומץ להגיד שבגדת".
"אתה יכול לכעוס עליי, לצרוח עליי, מגיע לי הכל" אמרתי וניגבתי את האף שכתגובה לבכי כבר התחיל לצבור את הנזלת. קמתי מהמקום שלי וניגבתי גם את הדמעות מהעיניים. החזקתי בשני התיקים הגדולים שהיו לי ואת התיק של בית הספר שגם לו הכנסתי דברים שמתי על הגב.
"עמית.." הוא נאנח. הרמתי את עיניי אליו אחרי שהרמתי את התיקים למיטה.
"מה?" שאלתי.
הוא גירד את ראשו והסתכל על החדר המסודר שהשארתי. "יש לך לאן ללכת?". איך הוא נשאר בנאדם טוב גם אחרי כל הסיפור הזה…
"אני אסתדר" אמרתי לו והחזקתי בדברים שלי. "קח" אמרתי והגשתי לו את המפתחות לבית שהוא נתן לי, "ותודה על הכל" חייכתי חיוך קטן ועקפתי אותו מצד ימין. הוא שם את ידו על כתפי ואני הסתובבתי אליו, מנסה שלא לבכות שוב, כבר נמאס מכל ים הדמעות שאני בוכה.
"מה?" שאלתי מהוססת.
"אני לא יודע" הוא אמר, "קשה לי עם זה שתלכי עכשיו" הוא אמר מיד. מקסים מצידו.
"גם אחרי שבוגדים בך אתה נשאר בנאדם טוב" חייכתי אליו, "יותר טוב ממני, יותר טוב מכל אדם שאני מכירה, טוב חוץ מאלון" צחקתי צחוק קטן, "יהיה בסדר. הייתי אומרת עוד מיליוני פעמים סליחה אבל זה לא יכפר על מה שעשיתי, לא יכפר על התחושה הרעה שאני מרגישה כרגע, לא יכפר על זה שאני יודעת שפגעתי בך ועל זה מאוד קשה לי לסלוח לעצמי. אתה הבנאדם האחרון שאני רוצה לגרום לו להרגיש רע, וזה בדיוק מה שעשיתי..".
"זה.." הוא נאנח, "אני בטח אצטרך קצת שקט לעכל את זה..".
"זה ברור" חייכתי אליו חיוך קטן, "ותודה על כל מה שהענקת לי וכל הטוב שנתת לי". הוא הנהן וחייך חיוך טוב, חיוך של אדם טוב. אני סובבתי את הגב והתחלתי לרדת במדרגות. הוא בא אחרי בצעדים שקטים. אף אחד לא פתח את פיו. הורדתי את התיקים מהיידים לפני הדלת ופתחתי אותה.
"לאן תלכי?" הוא שאל כשהוא עומד במרחק ממני.
"הביתה" אמרתי לו, "נראה מה המצב".
"איך תגיעי לשם?".
"זה לא משנה.. בכל דרך שתהיה" אמרתי ישר.
"אוקיי, בהצלחה.." הוא נאנח. חייכתי את החיוך הכי מזויף שיכולתי לחייך ויצאתי עם הדברים מהבית של נועם. לחייך בצורה נורמלית פשוט לא יכולתי באותו רגע. סגרתי את הדלת אחריי, בלי נשיקת פרידה, בלי חיבוק, בלי כלום. לא מגיע לו שום דבר שקשור בי כרגע, שום מגע שהוא עוד עלול להתגעגע אליו. הכי טוב זה שהוא ישכח שאני בכלל קיימת. ירדתי במדרגות ופתחתי את השער הגדול. התיישבתי על הדברים שלי במדרכה ממש ליד הבית שלו ולא יכולתי להפסיק את הדמעות.