הזדמנות- פרק 31

מנקודת המבט של אמיר:
הורדתי את עמית איפה שהיא קבעה עם אלון, אין לי מושג בדיוק מה הלך שם, אבל את הכתובת של נועם היא לא זכרה והיא הייתה צריכה את אלון, כנראה לשיחה. כבר היה די מאוחר, ואני עצרתי רגע כדי להתקשר ליעל ולשאול אותה איפה נפגשים. היא ענתה לי בכזו אהבה וזה היה כל כך נחמד לשמוע את זה מצידה, ואז הציעה שאני אבוא אליה. טוב את הדרך לבית שלה אני מכיר היטב.
"היי" אמרתי כשהגעתי אליה הביתה והיא פתחה את הדלת. נתתי לה נשיקה קטנה על השפתיים.
"היי, בוא תיכנס" היא חייכה. שוב הבית היפה שלה. אמרתי שלום לאבא שלה שישב בסלון ועלינו לחדר למעלה. ברגע שהדלת נסגרה טרפתי אותה בנשיקות.
"את לא מבינה איזה יום עבר עליי" אמרתי כשאני מוריד את חולצתי.
"איזה?" היא שאלה בחיוך, "טוב או רע?".
"מוזר בעיקר" אמרתי לה כשהיא ישבה לידי, "פשוט ישבתי לשיחה ממש ארוכה עם עמית".
"קרה משהו?" היא שאלה וליטפה את הירך שלי. היא לא מבינה שבכל תנועה כזו היא מחרמנת אותי עוד יותר?
"סתם עבר עליה יום קשה ורציתי להיות שם בשבילה, וזה לא קל כי אני לא טוב בזה".
"אל תדבר שטויות" היא צחקה, "אתה ממש סבבה".
"סבבה בלנהל שיחות רציניות? באמת שלא..".
"אמירי" היא אמרה והסתכלה עליי עם עיניה היפות.
"מה?" שאלתי בלחישה קלה.
"תסמוך עליי, אני יודעת מה אני אומרת, ועצם זה שאתה רצית להיות שם בשבילה כדי להוכיח לה שאתה גם אדם יותר טוב משהיא חושבת- בזה אתה את שלך עשית".
"ועכשיו מה אני צריך לעשות?" שאלתי אותה בחיוך תחמני.
"לאהוב אותי" היא אמרה בחיוך.
"אוהב, כל כך אוהב.." נשכתי את שפתי והתקרבתי אליה. נישקתי לשפתיה ותוך כדי במיומנות שאני לא יודע איך הצלחתי להשיג הורדתי את חולצתה. אמא כמה שהתגעגעתי לגוף שלה.

מנקודת המבט של אחינועם:
עמית נעלמה לי באמצע היום, לא הבנתי לאן היא הלכה. לא היה לי לצערי זמן להתקשר אליה, הייתי ממש עמוסה. הייתי צריכה לעזור פה, להמשיך לעזור שם, ניהלתי כמה שיחות עם אנשים שהיו צריכים אותי, פשוט לא היה לי רגע אחד של מנוחה. כשסופסוף היה לי כבר היה ממש מאוחר, שעה ארבע בבית הספר זה יחסית מאוחר. נחתי רגע בכיתה ריקה וארזתי את הדברים שלי, יותר מידי עבר עליי היום. החלטתי לשלוח לעמית סמס, אני לא באמת יודעת איפה היא. 'מקווה שאת בסדר' שלחתי לה. 'לא לדאוג' היא שלחה לי חזרה, טוב, אני סומכת עליה מספיק.
פניתי עם הדברים לאיזור הלוקרים כדי לשים כמה מהדברים שאני לא צריכה.
"לא חשבתי שיש פה עוד מישהו בשעות האלה" שמעתי קול. הסתובבתי וראיתי את דרור, או אותי נחמד לי לשם שינוי לראות.
"איזה הקלה זה לראות אותך" צחקתי ונתתי לו חיבוק. הסתובבתי בחזרה ללוקר והנחתי שם את הדברים. האו נשען על הלוקרים.
"מה קרה? יום עמוס?".
"מידי.. אני מותשת".
"ממש נהניתי מהשיחה אתמול" הוא צחק. באמת הייתה לנו אחלה שיחה בטלפון.
"היא באמת הייתה חביבה, מצטערת שאני לא יכולה לשמוח יותר, אני באמת מותשת".
"רוצה טרמפ הביתה?" הוא שאל אותי.
"אני ממש אשמח אבל אני חושבת שאני לא בדרך שלך".
"זה שטויות אני אוהב לנהוג, בואי" הוא צחק ואני הלכתי אחריו לכיוון חניות השמיניסטים. באמת קליל לי עם דרור, יש לנו אחלה קשר. התיישבנו באוטו שלו ואמרתי לו את הכתובת של הבית שלי. הוא אמר שהוא מכיר את המקום, הוא מסתובב שם הרבה. חייכתי אליו.
"אחח החיוך שלך כל כך יפה" הוא צחק. אני לא רגילה למחמאות כאלה..
"עכשיו את מסמיקה" הוא צחק.
"דרור עיניים על הכביש" צחקתי.
"כשאת יושבת לידי איך אני בכלל יכול?". מה נהיה עם המשפטי פלירטוט?
"הסיטואציה הזו מוזרה לי" אמרתי לו.
"מוזרה למה?" הוא שאל.
"בן שמחמיא לי.. מוזר".
"כדאי שתתחילי להתרגל".
"זה לא יקרה בקרוב" צחקתי, "אתה יכול לעצור פה בפינה ואני ארד".
"זה היה מהר מידי" הוא אמר לי בצחוק כשהאוטו החל להאט.
"נדבר" צחקתי כשהורדתי את החגורה, "ותודה על הטרמפ".
"בכיף" הוא חייך אליי. יצאתי מהאוטו וסגרתי את הדלת. הסתכלתי על האוטו שהמשיך בדרכו. אני חייבת לשים גבולות לקשר הזה.

מנקודת המבט של נועם:
"מה עמית, מה את עושה פה?".
"אתה הרי יודע שאין לי מקום ללכת אליו חוץ מפה".
"בואי כנסי" אמרתי לה. היא הדאיגה אותי.
"ההורים לא בבית?".
"יחזרו עוד מעט, אבל הם הרי אוהבים אותך – גם אם תבואי ותשבי לא יהיה להם אכפת".
"כל מה שאני רוצה זה רק לשכב במיטה בחדר אורחים ולישון, אין לי מצב רוח לכלום".
"מה קרה?".
"גיא ארבל מכה שנית".
"אוח" אמרתי והבטתי לתקרה בתסכול, "מה הפעם?".
"בכיתי בגללו".
"עמיתי.. מה אני אעשה איתך?".
"אתה אוהב אותי?".
"ברור שאני אוהב אותך. אני חושב גם שיותר ממה שאת מבינה, אם את חושבת על גיא המפגר הזה. את לא מבינה שכל מה שאני רוצה זה רק להיות פה. איתך. כמה שאפשר".
"אני חושבת שהוא מבין שאני צריכה להתרחק ממנו, שהדבר הנכון ביותר זה לעשות דיסטנס. אני חושבת שהוא שם לב לזה שכל כך טוב לנו ביחד".
"בכנות- למה באת?" שאלתי אותה. הסיפור הזה מתחיל להרתיח אותי.
"אתה לא מבין שאין לי מקום אחר ללכת אליו?!" היא אמרה לי בצעקה ועל סף בכי.
"אז איך את חושבת שזה גורם לי להרגיש? הבחורה שאני אוהב באה הנה במצב נואש כל כך וכל מה שהיא מדברת עליו הוא בחור אחר?! תחשבי רגע איך אני מרגיש עם זה!" אמרתי ואז שתקתי לכמה רגעים. "לעזאזל…… לא התכוונתי להתעצבן – אבל די…. את לא יכולה פשוט להיות איתי? ולהיות מרוצה מזה?".
"אני מרוצה!" היא צעקה, "אתה לא מבין שאני אדם אחר מאז שפגשתי אותך?! מאושרת הרבה יותר, שמחה הרבה יותר, שאין דבר שיותר כיף לי מלהתעורר בבוקר ולראות אותך?! אתה לא מבין שזה שאתה צורח עליי עכשיו לא באמת עוזר לי כי אני לא באה לפה כדי לבגוד בך! אני באה כדי להציב עובדות ולחשוף איתך משהו שמציק לי! אז תפסיק כבר לצעוק עלי!". לא יכולתי. כל מה שרציתי זה רק לנשק אותה, ונישקתי אותה בלהט הרגע. מנסה להרגיע את כל מה שהכאיב לה באותו רגע. אני מבין שהיא רוצה אותי, אני מבין וקולט את זה.
"בואי…. בואי פשוט נהיה יחד. ונשמח. ונאהב. ונעזוב את המפגר – הוא הרי לא משנה. נכון?". אחרי כל מילה נתתי לה נשיקה קטנה על השפתיים. ראיתי איך לאט לאט זוויות הפה שלה מתחילות להתעגל כלפי מעלה.
"הוא לא משנה" היא חייכה ונתנה לי נשיקה אוהבת, ארוכה פי כמה מהנשיקות הקטנות שנתתי לה.