הזדמנות- פרק 30

מנקודת המבט של עמית:
ישבתי על הספסל והסתכלתי על מעט הרכבים שעברו שם. הרגעתי את הקול שלי שלא רגיל להיות כל כך גבוה וצועק בשיחת טלפון. הרגעתי בעיקר גם את עצמי. המחשבות על הבחירה בין גיא לנועם שיגעו אותי. ידעתי מה הבחירה הנכונה, ידעתי עם מי אני צריכה להישאר, ידעתי מה אני צריכה לעשות, אבל רק הפרצוף של גיא, הפרצוף האמיתי שחשף בפניי את כל מה שהוא מרגיש.. לא יכולתי להתמודד עם זה. ממחויבותי לעזור לו להתגבר על זה כי אני ונועם פשוט מוצלחים ביחד, וטוב לי איתו ואני אוהבת אותו כמו שלא אהבתי אדם בחיים. אני חייבת להתרחק מגיא, אני אפילו לא יודעת איך, לא ליצור אווירה מוזרה ודרמטית מידי, לתת לו ספייס וזמן לחשוב. לתת לו לחזור להיות מלך הכיתה ולא זה שנגרר אחרי בחורה שמסרבת לו, כמה שקשה לומר את זה.
כשאמיר הגיע הרמתי את מבטי אליו וחייכתי חיוך קטן. הוא התיישב לידי.
"אז מה?" הוא שאל, "הנסיך המקסים בא להציל את הנסיכה מהצרה?" הוא צחק.
"זה לא זה" צחקתי.
"את רוצה לספר מה עובר עלייך?" הוא שאל. הנדתי את ראשי לשלילה. "את יודעת שאומרים שאם מדברים על מה שמפריע זה קצת עוזר".
"במקרה הזה אם אני רק אפתח את הפה אני אצטער על כל מילה שאומר".
"אני מבין.." הוא נאנח.
"באמת שלא היית צריך לבוא לפה, נרגעתי אני בסדר. אני אעבור את זה אני מבטיחה לך".
"תני לי את ההזדמנות לעודד אותך, זה המעט שאני יכול לעשות".
"בשביל מה לך?" צחקתי, "יש לך דברים טובים יותר לעשות".
"כמו מה?" הוא שאל.
"כמו הרבה דברים" חייכתי אליו.
"את סתם מתרצת, אני מבין שאת צריכה את השקט שלך ואם תרגישי ככה גם בעוד עשר דקות אני מבטיח שאני אלך, אבל אני רוצה להראות לך שאת כן יכולה לתמוך בי".
"אתה יודע שהבית שלי עלה באש אתמול?" שאלתי.
"שמעתי על זה.. את בסדר?" הוא שאל דואג.
"מתמודדת, פשוט לשם הייתי בורחת אבל לא באמת הייתה לי את האפשרות היום".
"אז איפה את ישנה?" הוא שאל.
"אצל נועם" אמרתי לו.
"ולא יכולת פשוט להוציא אותו מהשיעור ולהגיד לו שאת ממש חייבת הביתה? הוא היה עושה את זה בשבילך.. אני גם חושב שהוא לא מסיים כל כך מאוחר היום".
"אין לי ממש חשק לראות אותו.." נאנחתי.
"רגע רגע מה?" הוא שאל מופתע, "מה קרה? רבתם?".
"לא לא רבנו כבר אמרתי לך.. פשוט מוזר לי קצת".
"משהו שקרה ביניכם? רק היום הגעת לבית הספר עם חיוך".
"איך ראית?" צחקתי.
"ראיתי לשתי שניות לפני שהייתי צריך לסיים משהו, ובאתם ביחד והיה נראה שאת מאושרת, מה קרה?".
"אתה לא תבין.." נאנחתי.

מנקודת המבט של אמיר:
אני לא סובל כשאומרים לי אתה לא תבין, אתם לא מבינים שאני כן אבין? אני כן יודע מה קצת קורה. באמת שלא יכולתי לנטוש אותה לבד, אני חייב להוכיח לה שהיא יכולה לסמוך עליי ולהוכיח לעצמי שאני לא הזבל שהייתי רק כשהכרתי אותה, כשהתנהגתי אליה כאילו היא אשפה. כואב לי לראות אותה במצב הזה, וגם תכלס באמת שאין לה ממה- נועם מת עליה, מאוהב לה בצורה, רק היום הוא חפר לי מה הוא מתכנן לשניהם לחודש. הבנאדם מאוהב. כן אני ונועם התקרבנו קצת בזכות עמית, אני חייב לה על זה, אחלה גבר. עזבתי קצת את השטויות. גם מאז שאני ויעל בקשר ממש רציני וממש טוב לנו ביחד, אז ממש החיים שלי טובים.
"אמיר?" היא שאלה.
"מה?" יצאתי מהבהייה שלי באוויר.
"סתם.. בהית באוויר ולא ענית".
"כן סליחה, חשבתי על משהו".
"זה בסדר" היא חייכה אליי חיוך קטן. טוב לאן אפשר לקחת אותה שיעודד אותה?
"יש משהו שיעודד אותך?" שאלתי.
"יש פה גלידרייה באיזור?" היא שאלה בחיוך.
"לא אבל אפשר לקפוץ עם האוטו, החניתי אותו פה קרוב".
"באת עם האוטו? כמה רחוקים אנחנו מבית הספר?".
"לא יודע.. אבל הלכת הרבה יחסית, לא שמת לב?".
"כשאני פשוט הולכת אני אף פעם לא שמה לב".
"תיזהרי" אמרתי לה, "בפעמים כאלה את יכולה למצוא את עצמך בלילה באיזה סמטה ו..".
"כן, אל תמשיך" היא אמרה. שיט, נקודה רגישה.
"מצטער" אמרתי מיד.
"שטויות, עברתי את זה" היא אמרה וקמה. "נלך?".
"בואי" צחקתי והלכנו לכיוון האוטו. נסענו נסיעה לא ארוכה לגלידרייה הטובה ביותר שיש פה באיזור, אני מת עליה. הגענו וקנינו סתם גלידה, גלידה טעימה ולא מיוחדת יותר מידי. האווירה הייתה הרבה יותר משחררת, סופסוף ראיתי קצת חיוכים אמיתיים על הפנים שלה, סופסוף ראיתי שהיא קצת מאושרת. טוב גלידה באמת יכולה לשנות לבנאדם את המצב רוח.
'נראה אותך הערב?' קיבלתי סמס מיעל.
'בטח מותק, נדבר יותר מאוחר נקבע שעה. אוהב אותך' שלחתי לה. אני באמת אוהב אותה.
"זה חיוך שאומר יעל" היא צחקה.
"חכמה" צחקתי והמשכתי לאכול מהגלידה שלי.

מנקודת המבט של אלון:
משהו מוזר קורה בשיעורים היום, או יותר נכון בהפסקות. אני בדרך כלל רגיל לשבת במקום מסוים ולצפות על האנשים האחרים, רגיל לשבת או עם צליל או עם כמה חברים ולצחוק על החיים. יש מקום מסוים שכל שאר האנשים שנחשבים למקובלים יותר בשכבה הזו יושבים, ביניהם הבנאדם שאני אוהב לשנוא- גיא ארבל. מאז שאני בבית הספר לא היה יום שבו גיא הגיע לבית הספר ולא ישב שם, יש לו מקום קבוע ויש להם תמיד את הצחוקים הרגילים. אני וצליל כשהיינו קטנים היינו צוחקים על זה מלא, מנסים להמציא המצאות על מה יש דווקא שם שהם רוצים להסתודד שם כל הזמן.
היום זה לא קרה. ראיתי את גיא, ראיתי שהוא היה בבית הספר היום, איפה הוא? זה בדרך כלל לא מפריע לי, אבל בגלל שאני יודע על כל הסיפור בין גיא לאחותי זה מציק לי. אני יודע שמשהו עובר על גיא, ואני יודע שזה קשור לעמית.
"נועם" פניתי לנועם באותה ההפסקה.
"אה גבר?" הוא שאל, חולה על האיש הזה.
"אתה יודע איפה גיא במקרה?".
"גיא גיא? אנא אערף בטח מסתובב".
"אני מבין" אמרתי.
"תגיד איך אתה? עם השריפה והכל? אתה מסתדר?".
"בטח אחי אל תדאג לי, רק תשמור על אחותי כן".
"מלאך שלי הילדה הזו.. יש לך מזל שיש לך אותה כאחות לכל החיים".
"גבר היא תישאר איתך הרבה זמן אל תדאג" צחקתי. הוא חייך חיוך של אדם טוב ואני פניתי משם כדי לחפש את גיא. אני לא חבר שלו או משהו, אבל מפריע לי שאני יודע שמשהו עובר עליו. ברגע אחד באה לי מחשבה ענקית- אני יודע איפה גיא מסתתר.
"גיא" קראתי לו כשמצאתי אותו.
"איך ידעת שאני פה?" הוא שאל והוריד את האוזניות מאוזניו.
"ניחוש קל" אמרתי והתקרבתי אליו, "הכל טוב?".
"אני חייב לך דין וחשבון על מה שעובר עליי?" הוא שאל עצבני.
"ממש לא, אבל פעם אחת דואגים לך באמת, לא תנצל את ההזדמנות?".
"מי אתה חושב שאתה שתבוא ותעיר לי ככה?".
"גיא אני דואג לך" אמרתי לו ברצינות. הוא קם והסתכל עליי.
"תמשיך לדאוג" הוא אמר ועקף אותי ופנה אל הדלת.
"זה עמית נכון?" שאלתי והסתובבתי אליו. הוא נעצר. "זו הסיבה שאתה מתחרפן- מה יש לך? אתה רוצה אותה? אתה לא תקבל. אתה מבין שטוב לה? אתה בטח רוצה שיהיה לה טוב. אז במקום לשבת ולרחם על עצמך קח את הרגליים ולך להשיג בחורה אחרת. תאמין לי בנות לא יגידו לך לא".
"אתה לא מבין שזה לא זה?" הוא שאל והירם את קולו. הוא הסתובב אליי עם מבט עצוב, "אתה לא מבין שלא משנה שום בחורה אחרת? אתה לא מבין שאני מת שהרגשות האלה יעופו? מת! לא הולך, לא זז, לא עובד. לא משנה מה אני עושה.." הוא נאנח, "זה לא מצליח".
"תוותר אחי.." נאנחתי, "אני מצטער, אני לא חושב שזה יכול לקרות".
"את זה אני יודע בעצמי, היא אמרה לי. היא ברחה ממני".
"ברחה?" שאלתי לא מבין.
"דיברנו קודם.. חשפתי שוב הכל, ניסיתי לראות אולי יש סיכוי. אני מרגיש אליה משהו שאף פעם לא הרגשתי בחיים שלי, ואני יודע שזה לא יעבור עד שאני לא אשיג אותה, אבל אני לא אהיה הזבל והמניאק שיפריד בין השניים האלה. ואני צריך לחיות עם עצמי ואני סובל, אני באמת סובל" הוא אמר. לאן הוא נכנס.. כמו שאני מכיר את עמית היא לא הייתה בורחת. הסיבה היחידה שיש לה לברוח זה כי היא פחדה שיקרה משהו שהיא פשוט לא רצתה. אהה, או שהיא מרגישה משהו. אני ממש בעד אופציה אלף. אם היא מרגישה משהו הלך על הקשר שלה ושל נועם, הלך על השמחה שלה. אם היא תישאר כרגע תקועה בין שני אנשים, לא יהיה לה קל.
"קח דיסטנס" אמרתי, "זה הדבר היחיד שיעזור לך".
"גם אני הגעתי למסקנה הזו" הוא נאנח.
"יהיה בסדר" אמרתי לו. הוא הנהן וגירד בראשו. חייכתי חיוך קטן ועליתי במדרגות. דרמה נהיו החיים האלה.