הזדמנות- פרק 3

מנקודת המבט של אלון:
"אה גבר?" שאלתי את אמיר מהצד השני של הקו.
"שומע, אין לי את המספר של אחותך אבל רציתי לקבוע איתה איזה זמן לפרויקט, היא לידך במקרה?".
"לא גבר, אני חושב שהיא הלכה לישון לקצת זמן.. היא נראתה די הרוסה. מה עשית שעייף אותה כל כך?".
"אני?!" הוא התעצבן, "היא הוציאה עליי את כל העצבים שלה, במה אתם מאכילים אותה בבית? נפצים?".
"לא מצחיק גבר זו אחותי.. אני שונא לראות אותה ככה. אתה יודע שיש לנו קשר טוב".
"אני יודע אבל באמת שאתה לא מבין כמה ג'ורה היא העיפה עליי היום..".
"מתי התחלת לדבר כמו ערס?" התעצבנתי.
"לא ערס ולא בטיח. אני בדרך אלייך בכל מקרה".
"בסדר.. אני פה. להכין משהו מיוחד?".
"יש בירה שחורה בבית שלך?".
"שבבית משפחת רוזן לא יהיה?" שאלתי בצחוק.
"אחלה, כמה דקות אצלך. נתראה נשמה".
"נשמה תקרא לאמא שלך" צחקתי והשיחה התנתקה אחרי ששמעתי אותו צוחק עוד צחוק קטן. אני מת עליו והכל, לא יודע בדיוק למה כי הוא הכי שחצן בחבורה שלנו, אבל יש לי חיבור עם הילד מה אני אעשה. הוא לפעמים הכי זבל ביקום בעיקר אל בחורות- כל עוד הוא לא יגע בעמית המצב שלי טוב.

מנקודת המבט של עמית:
התעוררתי משינת צהריים טובה מאוד. האמיר הזה, עייף לי את כל הכוחות והביא לי את כל הפיוזים. יכותי ליפול על כל אחד אחר! רק הוא! רק אותי אוהבים לדפוק עם הצירופי מקרים האלה. לקחתי כמה דברים ונכנסתי לתקלח ואז התלבשתי באופן נורא פשוט- סתם ג'ינס רגיל וחולצה רגילה, למה מי בא שאני צריכה להשקיע?
שמעתי את הדלת נפתחת, טוב בטח חברים של עמית באו, הם אוהבים להתנחל אצלנו בבית. חזרתי לחדר והתיישבתי על המיטה והתעסקתי עם הלפטופ. ככה נראה בדרך כלל אחר צהריים אצלי. מידי פעם אני יוצאת עם אחינועם להסתובב או מדברת עם כמה חברים שאני לא רואה בבית הספר כי הם לומדים בתיכון אחר בעיר, אבל מציאות חיי היא בדרך כלל מאוד שקטה. אני אוהבת את הזמן החופשי הזה. בדרך כלל אבל אני לא יושבת בחדר. ההורים פעם עשו הפתעה לי ולאלון, אז כששנינו הגענו לגילאי המצווה, ואת המרתף הם הפכו לחדר מיוחד בשבילנו. הם שמו בו כל מיני דברים אדירים- החל מטלוויזיה גדולה ו-ווי ועד לסתם פופים כאלו למפגשי חברים. החלטתי לקחת את הלפטופ וללכת לעבוד שם, אם מה שאני עושה נקרא לעבוד.
"היי" שמעתי את הקול של אמיר כשירדתי במדרגות.
"היי" אמרתי בחיוך קטן, "היום אנחנו במסגרת מצומצמת של חברים?" פניתי לאלון.
"מסתבר. תשבי איתנו?" הציע אלון.
"רציתי לרדת למרתף.. אכפת לכם?".
"נו בואי שבי.. שלא נתחיל לגמרי ברגל שמאל" אמר לי אלון.
"טוב כמה דקות" אמרתי להם, הנחתי את הלפטופ על השולחן שבמרכז הסלון והתיישבתי איתם. סתם דיברנו, דיברנו ברגיל ובצחוקים. לא ממש היה זכר לאדם שאמיר היה כמה שעות לפני כן. ככה אני אוהבת אנשים, אנשים טובים.

מנקודת המבט של אמיר:
קשה לי להתעלם מזה שהיא נורא יפה, זה לא דבר קל. אבל בכל זאת- הג'ינג'ית הקרצייה הזו קודם הביאה לי המוני המוני עצבים. טוב אבל מה אכפת לי, זה לא שלי קשה באמת להשיג בעולם הזה מישהי.
"מתי אנחנו מתחילים לעבוד על הפרויקט?" פניתי לעמית.
"מתי אתה פנוי השבוע?" היא שאלה.
"אני אף פעם לא יודע את הלו"ז שלי, הוא תמיד נקבע בבוקר כלשהו".
"רוצה מחר אחרי בית הספר?" היא שאלה והטלפון שלי רטט, שכחתי להעביר אותו משקט בבית הספר. קיבלתי הודעה מאיזה אחת, אפילו השם שלה לא היה ברור לי. 'בית ריק. תצטרף?'. טוב אם כתבתי אותה בתור "בלונדינית מהמועדון" כנראה שהיא שווה את זה.
"נדבר על זה מחר, ביי יא אח" פניתי לאלון וקמתי.
"לאן?" הוא שאל כשכבר הייתי ליד הדלת.
"הולך, מותר לא?".
"איזה ממזר.." אמר אלון וראיתי שעמית לא מבינה.
"ביי אחי" אמרתי, קצת התעלמתי ממנה אבל אין לי כוח להסביר את עצמי, ועפתי מהבית שלהם לכיוון הבלונדה.