הזדמנות- פרק 27

מנקודת המבט של אלון:
כשאני עוצם את העיניים אני עדיין רואה את המראות של השריפה. היא הייתה מטורפת, יש לי מזל שיצאתי בנס מהבית והתקשרתי ישר למכבי האש. אני בכלל לא יודע ממה זה נגרם. לא השתמשתי בכיריים או בתנור כשהגעתי הביתה, כל מה שעשיתי היה לחמם אוכל של אמא במיקרו אבל הוא לא עשה רעשים או משהו. זה אולי נורת חשמל שנשרפה, או אלף ואחת דברים אחרים. אני לא באמת יודע מה היה הסיפור של השריפה הזו. ראיתי את הפנים הלחוצות של עמית כמה שעות לפני שהיא יצאה לנועם, גבר הילד הזה שהוא לקח אותה ככה תחת חסותו, אני בטוח שיתנו לה שם מעל ומעבר. אני למזלי לא הייתי בפאניקה כל כך גדולה כמוה, ניסיתי להיות שם בשבילה למרות שהיה לה מאוד קשה להתמודד. קשה לה לראות את הבית הרוס. החדר שלה נהרס פחות משלי, שלי טיפה יותר אני אפילו לא יודע איך, משהו לא מסתדר לי בשריפה הזו ובאיך שהאש זינקה ממקום למקום.
בסביבות השעה עשר הרמתי צלצול לצליל.
"היי" היא אמרה לי. היה נשמע שהיא מחויכת.
"מה קורה יפתי?" שאלתי אותה.
"הכל מצוין, מה נשמע?".
"לא משהו.." נאנחתי.
"מה קרה?" היא שאלה.
"הייתה שריפה בבית, הכל קצת הפוך.. הסלון והמטבח די הרוסים".
"מה?!" היא אמרה, "אתם בסדר?!".
"אני בסדר אל תדאגי אהובה, אני מסתדר. אני רק צריך לבקש מקום לישון בו בלילה ולא באלי ללכת לאף חבר".
"זה ממש בסדר, אתה תיסע אליי?".
"זה אפשרי?".
"בטח" היא אמרה לי, "אל תדאג. שאני לא אתן לך איפה לישון אם אתה לא יכול לישון בבית? הצחקת אותי.. תגיע ותספר לי הכל?".
"מבטיח, נתראה".
"ביי אהוב" היא אמרה והשיחה התנתקה. רק לשמוע אותה אומרת אהוב מעלה לי חיוך ענק על הפנים. אני באמת אוהב אותה. נסעתי אליה אחרי שארזתי תיק ללילה אחד, ידעתי את הדרך טוב, אני אפילו לא זוכר איך זכרתי כל כך טוב את הדרך אליה. דפקתי על הדלת והיא פתחה אותה. נתתי לה נשיקה קטנה על השפתיים ואז היא אמרה שההורים שלה כבר הלכו לישון ככה שכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה ממש להיות בשקט, זו החובה היחידה שלנו. היא הכניסה אותי לחדר שלה, וואו החדר שלה מסודר יחסית לפעמים הקודמות. אני זוכר שבעבר כשהייתי מגיע לחדר שלה היא רק הייתה הידידה הכי טובה שלי, דיברנו על הכל מהכל. היא בתקופה שהכרתי אותה לעומק יצאה עם מישהו ככה שבמילא שום דבר לא היה קורה בינינו. אבל עכשיו כשאנחנו ככה… רק התיישבתי על המיטה והיא לצידי והתחלתי לטרוף אותה בנשיקות.
"אז איך זה קרה?" היא שאלה אחרי שהנשיקות החושניות נפסקו.
"אני האמת לא יודע אבל אני הייתי בבית בזמן השריפה ויצאתי למזלי בדיוק בזמן, אין לי אפילו פצע אחד ואפילו לא שריטה, רק קצת פאניקה. זה מטורף לראות ככה אש מול העיניים".
"אתה זה שהזעיק את כולם?".
"ברור.." נאנחתי, "לצערי לא הצלחתי להציל דבירם מהסלון ומהמטבח, מזל שזה ברובם חפצים לא חשובים במיוחד. אם האש הייתה מגיעה לחדרים שלנו המצב היה רע הרבה יותר".
"ומה יקרה עכשיו?" היא שאלה. ליטפתי את שערה והסתכלתי על יופיה. "מנסים להסתדר. ההורים ישנים הערב בבית מלון ומחר כנראה הם יקבלו החלטות מה צריך לעשות. לעמית בעיקר היה קשה להיות עכשיו בבית, קשה לה לראות את הבית כל כך לא במצב. אני עוד יכול לחיות שם קצת, ללכת בזהירות על שריפות השטיחים שבטח כבר פונו. אני אסתדר. היא עברה לבנתיים לתקופה להתארח אצל נועם".
"איזה נועם? נועם ברקאי?" היא שאלה, "מה לה ולו?".
"אה את לא יודעת?" צחקתי, "חברים מלפני כבר איזה זמן.. שלושה שבועות נראה לי כבר עברו מאז שהם ביחד".
"באמת?" היא צחקה, "וואו הוא ילד טוב, הוא יהיה לה טוב כחבר".
"אני בטוח.. הוא אחלה גבר הוא לא יפגע בה".
"איך זה קרה אתה יודע?".
"בואנה את לא מעודכנת" צחקתי ונתתי לה נשיקה קטנה על השפתיים.
"איך אני אהיה מעודכנת? אתה יודע בעצמך איפה נבלעתי בשבוע האחרון- עמוק עמוק בתוך משימות י"ב".
"אני מצטער שלא באמת היה לי איך לעזור לך, זה לא שלא רציתי פשוט כמו שאני מכיר אותך את צריכה ריכוז מוחלט ולעשות לבד ובמיקוד את כל המשימות שלך".
"אבל עכשיו זה לא אומר שאין לי זמן אלייך" היא אמרה וכרכה את ידיה סביב לעורף שלי.
"אחח את משגעת אותי" אמרתי לה במבט אוהב.
"בוא תראה לי כמה" היא אמרה ונשכה את שפתה. הצמרמורת עברה לי בתוך הגוף. התקרבתי אליה ונישקתי לשפתיה. היא החזיקה בחולצתי וקירבה אותי אליה.
"את בטוחה?" שאלתי כשהצלחתי ואני אפילו לא יודע איך להוריד את חולצתה מגופה. הסתכלתי לרגעים קטנים על גופה היפה. לא יכולתי, היא כל כך מושלמת שאני לא מבין איך זה לא קרה עוד קודם, איך היא רק הייתה הידידה הכי טובה שלי. היא נישקה אותי וביחד עם הנשיקה הורידה את חולצתי.
"אני בטוחה. אתה בטוח?" היא שאלה בחיוך מעלף.
"אני רוצה את זה הכי בעולם" אמרתי לה ונשכבתי מעליה מנשק את שפתיה, צווארה, בטנה ומתרכז באושר שאני מרגיש כשאני איתה.