הזדמנות- פרק 26

מנקודת המבט של נועם:
אספתי את עמית בערך בשעה שמונה וחצי. הספקתי עוד לפני שהיא באה לסדר לגמרי את חדר האורחים. אני כמובן תמיד אשמח אם היא תישן איתי בחדר אבל בכל מקרה טוב שיהיה לה מקום מפלט. דיברתי עם ההורים שבמפתיע היו בבית והם אמרו שהם יותר מישמחו לעזור לה, לעזור לה בתקופה קשה שבה הבית שלה לא ממש יהיה קיים, ואת המשפחה שלה היא תראה פה או שם. הם היו גאים בי שככה אני עוזר לחברה שלי. טוב בשבילי היא כל העולם. אספתי אותה וראיתי שהיא עם תיק בית ספר ושני תיקים גדולים. איך היא הצליחה לדחוף את כל מה שהיא רצתה בתוך כל זה? טוב נו היא מדהימה, היא לא מהבנות האלה שיקחו את כל העולם, והבית במילא במרחק נסיעה ככה שאם היא צריכה משהו היא תמיד יכולה לבקש טרמפ. אחרי ששמנו את הדברים בבגאז' היא התיישבה לידי. היא הסתכלה עליי ואז התקרבה אליי. היא נתנה לי נשיקה אוהבת, נשיקה שהיינו בה בהתאמה מושלמת. כל כך התגעגעתי לנשיקות שלה. התגעגעתי ללראות אותה מאושרת ושמחה, היום בצהריים נשבתי מלראות אותה כל כך עצובה.
"אתה בטוח שזה בסדר?" היא שאלה במשך הנסיעה.
"בטח, אפילו ההורים שלי יודעים שאת באה והחדר מוכן כבר לקראתך. יש בו כמעט הכל, ואם משהו חסר אל תהססי להגיד".
"אני באמת לא צריכה יותר מידי דברים ועצם זה שאתה בחדר לידי זה עושה לי הכי טוב".
"את יודעת שאת תמיד מוזמנת לישון איתי, באמת" חייכתי אליה.
"אני אוהבת אותך" היא אמרה ושמה את ידה על כתפי. המגע הזה צמרמר אותי.
"אני אוהב אותך הכי בעולם".
החניתי את האוטו בחנייה, לקחנו את הדברים של עמית ונכנסנו הביתה. היא אמרה היי להורים שלי שהיא לא ראתה אותם בפעם הקודמת, היא כל כך מנומסת שזה הורג אותי. עלינו למעלה ופתחתי בפניה את חדר האורחים.
"וואו" היא אמרה בחיוך והתקדמה. סידרתי את החדר עם מצעים לבנים ונעימים, כן אם יש דבר שאני יודע זה לנקות את החדר שלי ולהחליף מצעים. ההורים יודעים שהחדר שלי זה השטח הפרטי שלי וככה אני גם צריך לדאוג לניקיון שלו. שמתי לה על המיטה ורד וכמה פרחים ריחניים שמצאתי למטה, נו הכי קיטש אבל אני יודע שהיא תאהב את זה. היא הניחה את הדברים בצד והסתכלה על החדר. הייתה בו שידה, מיטה, שולחן אפילו היה בו, זה כמו עוד חדר לבנאדם, ובצמוד אליו הייתה מקלחת. ההורים שלי רגילים לזה שחברים אפילו מחו"ל מגיעים והם מציעים להם לבוא במקום לישון בבית מלון, ככה שהחדר הזה מותאם בדיוק בשבילם. בתקופה הזו של השנה לא היה את הפחד שמישהו פתאום יבוא ויתארח.
"כל זה בשבילי?" היא שאלה אותי.
"הכל כולל הורד וכולל הפרחים שעל המיטה" חייכתי אליה. היא התקרבה אליי והחזיקה בחולצתי מקדימה. הרגשתי את היד של הועצמתי עיניים. נישקתי לראשה הנעים והיא חיבקה אותי חיבוק חזק. הצמדתי את גופי לשלה כדי להרגיש את חום גופה. הרמתי את ראשה אליי, היא חמודה כשהיא יותר נמוכה ממני, והסתכלתי לה עמוק אל תוך העינים. "אני תמיד אדאג שיהיה לך טוב ושתרגישי כמו בבית, שתרגישי כמו המלכה של הבית אפילו אם את במציאות לא גרה בו. אני אתן לך הכל כדי שתהיי מאושרת, זה עד כמה את חשובה לי".
"זה יותר ממה שאני אמורה לקבל.." היא נאנחה, "מה עשיתי שזכיתי לכל הטוב הזה?".
"היית אדם טוב" אמרתי לה עדיין כשאני מחזיק במותניה, "ואת תישארי כזה, ולאנשים טובים מגיע שכר טוב על מעשיהם. אני רוצה להעניק לך בתקופה הזו שהיא תקופה לא קלה את ההכי טוב שאת יכולה לקבל. חשוב לי שתהיי שמחה ומאושרת כי כשאת שמחה אני שמח". היא ליפפה את ידה בידי והסתכלה עליי. התקרבתי אל שפתיה ונישקתי להם, נשיקה רגועה, אחר כך נשיקה ארוכה, נשיקה שבה הצמדתי את כל כולה אליי. אני כל כך אוהב את הילדה הזו. היא גורמת לי להרגיש משהו שאף פעם לא הרגשתי. הדברים שאני אומר לה זה לא דברים שאני רגיל להגיד לאף אחת.
"אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים" היא אמרה לי. מה היא אמרה עכשיו? דמעות של התרגשות הציפו את עיניי כי אני האחרון שמקבל את המילים האלה, האחרון להרגיש שלבנאדם אכפת ממנו. הסתכלתי עליה ועל הצניעות שלה, על המבוישות שלה כשהיא אמרה את זה.
"אני יודע שאני לא אמור להגיד את זה בתקופה שהיא כל כך מהירה בקשר שלנו, אבל אני מרגיש שאת האחת של החיים שלי" אמרתי לה. אם אני אומר דבר כזה משהו באמת קורה, משהו באמת השתנה.
"בחיים שלי לא הרגשתי כל כך טוב עם בנאדם, וזה הכל בגללך, בגלל מי שאת, בגלל מה שאת מעבירה לי ובגלל הכנות שלך. אני רוצה להיות איתך כל יום כל היום וכל הזמן, לחבק ולנשק אותך, להיות קרוב אלייך, רק לא להתרחק כי כשאת הולכת משהו מרגיש לי חסר. אני עצמי רק כשאני איתך".
"אתה אומר פה בעצם שבעבר לא היית עצמך?" היא שאלה בצחוק והסתכלה עליי.
"בטח שלא כמו כשאני איתך כאן עכשיו".
"אתה פשוט ילד מרגש" היא צחקה והניחה את ראשה על בית החזה שלי. ליטפתי את שערה. רק עכשיו שמתי לב שאנחנו עומדים כבר כמעט עשרים דקות וסתם מדברים בלי לשבת, מתחבקים ומתנשקים, מוציאים את הרגשות שלנו החוצה. רגעים כאלה אי אפשר לתכנן כי כשהם באים באופן ספונטני ונכון לא צריך להעביר אותם לשום מקום אחר. הרגשתי איתה יותר טוב משהרגשתי בכל כמעט שמונה עשרה שנות חיי.