הזדמנות- פרק 25

מנקודת המבט של עמית:
במשך כל האחר צהריים סידרנו את החדר וניסינו למצוא מה לעשות. את החפצים בחדר שלי שמנו בארגזים שהבאנו מהסופר, רצינו לשים הכל בארגזים כדי שנוכל לשפץ ולצבוע בלי ששום דבר יפריע. רצינו שהכל יעבור למצב של בית חדש, כאילו הרגע עברנו דירה ואנחנו צריכים לשפץ את הכל. הדברים שלא היה ניתן להציל, היה וקרה. רוב הדברים זה מה שהיה במטבח. ספרי מתכונים, צלחות שנופצו בגלל האש. הסלון גם הוא היה במצב די רע אבל בעיקר חפצים גדולים נהרסו, החפצים האישים כמעט ונשארו שלמים. מה שכן נהרס הייתה שגרת החיים שלנו. אנחנו לא באמת יכולים לחיות עכשיו בבית עד שלא נצליח לשפץ אותו. כל חדר כמעט קיבל מכה מהשרפה הזו והאופציה להישאר בבית גם בזמן השיפוצים היא לא אופציה נוחה במיוחד.
"מה נעשה?" פניתי לאמא כשלקחתי הפסקה מהסידורים. את נועם ואחינועם שיחררתי כבר לפני כמה שעות, אמרתי להם שעכשיו המצב זה לסדר את הכל אבל תודה שהם באו והיו שם לצידי. הבטחתי שאני אעדכן אותם יותר מאוחר בערב לגבי מה קורה.
"האופציות שאני רואה לנגד עיניי זה לחכות לכספי הביטוח ואז לראות איך ומה נעשה עם הבית".
"משהו חשוב נהרס?" שאלתי עצובה.
"לא במיוחד, כל מיני כלים כאלה שמאוד אהבתי אבל את יודעת הרוב אלה כלי מטבח. גם הסלון והשטיחים שכל כך אהבתי נפגעו, אבל זה חפצים שאין לי אליהם רגש סנטימנטלי כל כך גדול. במזל האש לא הספיקה להגיע לחדרים הפרטיים שלנו כל כך, אני מודה לאלוהים ששום דבר רגשי לא ממש נפגע. שטיחים נקנה חדשים, גם כלי אוכל, הכל יהיה בסדר".
"ועד אז? לאן נלך?".
"צריך למצוא לאן ללכת, צריך שכולנו נעבור לגור במקום אחר אבל עלויות של בית מלון כרגע זה פשוט לא אפשרי".
"את צריכה עוד עזרה באיזה סדר?" שאלתי.
"לא זה בסדר, את יכולה ללכת לנוח קצת".
"איפה?" צחקתי.
"המיטה שלך כמעט ולא נהרסה.. שבי עליה בינתיים, תחשבי קצת ונוחי. אני אראה אותך יותר מאוחר" היא אמרה ונישקה למצחי.
"אוקיי" אמרתי בחיוך וחזרתי חזרה לחדר. התיישבתי על המיטה וצילצלתי לנועם.
"אהובתי" הוא ענה ואמר.
"אני צריכה לבקש ממך את הטובה הכי גדולה שאי פעם ביקשתי ממך ותרגיש חופשי להגיד לא".
"מה קרה?" הוא שאל לחוץ.
"אני צריכה לעבור אלייך לאיזה תקופה.." אמרתי. שקלתי טוב טוב את המילים שלי כשאמרתי את זה. לעבור לגור איתו אומר כבר המון על מה שאנחנו ועל מי שאנחנו, מראה על כמה הקשר הזה חשוב לי וכמה אני סומכת עליו. לא ידעתי מה תהיה התגובה שלו, בעיקר קצת שוק כי כעיקרון אנחנו מכירים תקופת זמן מאוד קצרה.
"באמת?" הוא שאל אותי.
"הבית שלי יעבור שיפוצים ולא ממש אפשר לגור בו. המצב של החדר שלי באמת לא נורא כל כך אבל עדיין, עצוב להתעורר כל בוקר ולראות פה את המצב. כולנו נצטרך לעבור לאנשהו, האופציה הראשונה שחשבתי זה עלייך. מצידי על הרצפה, או חדר אורחים. לא אכפת לי. אני צריכה מקום ואצלך הרגשתי בבית".
"את ממש מוזמנת" הוא אמר לי והיה נשמע שהוא ממש מובך ושמח, "באמת, הבית שלי פתוח בשבילך מתי שרק תרצי. נוכל לארגן לך פה חדר, הכל טוב. זה באמת בסדר את אפילו לא צריכה להרגיש לא נעים כמו שאני בטוח שאת מרגישה".
"באמת?" אמרתי בהתרגשות.
"באמת באמת" הוא צחק, "אני אשמח שתהיי פה ואם אני יכול לעזור לך איכשהו שם עם השריפה רק תגידי".
"אני אוהבת אותך" אמרתי לו.
"גם אני אותך, הכי שיש, ותגידי לי מתי לבוא לאסוף אותך היום יותר מאוחר. תכיני תיק עם דברים שאת אוהבת ואני כבר אדאג לסדר לך פה את חדר האורחים".
"מה הייתי עושה בלעדייך?" אמרתי עם חיוך ענק.
"כל מיני דברים אחרים, אבל יש לי זכות שיש לי אותך" הוא צחק ואמר. צחקתי ואמרתי לו שאני אארגן תיק, אודיע לאמא ואסביר לה את כל העניין, אמשיך לסדר את החפצים של החדר בארגזים ואז אדבר איתו. הוא שאל אותי מה המצב שם ומה נהרס, ואמרתי לו שאני אקח אותו כדי שיראה, שהמצב לא כזה נורא כי זה התגלה בזמן. חשפתי בפניו שהייתה לי הקלה ענקית שאחי הצליח לצאת בזמן מהדירה ולהתקשר למכבי האש, הכי חשוב לי זה שהוא עצמו לא נפגע. הכי חסר לי יהיה לא לראות אותו איתי בבית. בקשר כל כך טוב של אחים יהיה לי קשה המרחק בינינו. לפחות נתראה בבית הספר המון, זה יכול להיות די מצחיק אפילו.