הזדמנות- פרק 24

מנקודת המבט של עמית:
פקחתי את העיניים ליום חדש, השמש של הבוקר אחרי ששכחתי לסגור את הוילון בלילה האירה עלייי ולא קמתי עם השעון המעורר, אפילו לא הייתי צריכה אותו. הייתי צמודה לגופו המדהים של נועם, מחובקת בתוך החיבוק שלו. הרמתי את ידו מבטני והסתובבתי אליו כדי להסתכל עליו. פניו היפות והעדינות שמוארות באור קטן של בוקר, השפתיים היפות שלו. ליטפתי את שערו וקרבתי את שפתיי ללחיו. נישקתי לו נשיקת בוקר טוב. המשכתי ללטף את שערו עד ששמעתי קול קטן. ראיתי את עיניו נפקחות ומסתכלת עליי. הוא חייך אליי חיוך מתוק ושיפשף את עיניו עם ידו.
"יאללה בואי תחזרי לישון" הוא צחק.
"עזוב כבר בוקר, בוא נתעורר" צחקתי ולקחתי את רגליי למחוץ לשמיכה. קמתי והסתכלתי עליו.
"כמה שאת יפה על הבוקר אני יכול להשתגע" הוא אמר. הסתכלתי עליו במבוכה.
"כמה אתה מדבר" צחקתי, "רק שטויות אתה אומר על הבוקר". הוא הניד את ראשו לשלילה והסתכל עליי. "אני באמת אוהב אותך" הוא אמר.
"ואני באמת אוהבת אותך" צחקתי ועם הבגדים הלכתי לשירותים. החלפתי לבגדים שתיכננתי ללבוש, צחצחתי שיניים וכשסיימתי חזרתי בחזרה לחדר. נועם לבנתיים התלבש והוא בדיוק שם גרביים כשחזרתי לחדר.
"השירותים זה בצד וימינה אם אתה צריך" צחקתי. הוא חייך אליי וקם. "שתי קטנות אני איתך" הוא אמר ויצא מהחדר. אני שמתי קצת קרם על הידיים והשפרצתי בושם. לקחתי גרביים מהארון והתיישבתי על המיטה כדי לגרוב אותם. נועם נכנס בחיוך לחדר וסגר את הדלת.
"רק אנחנו קמנו? אלון לא מתעורר היום?" הוא שאל.
"אני חושבת שהוא מתחיל מאוחר, אני בדרך כלל לא יודעת. כבר כמה ימים שהוא לא מתחיל בשעה שלי" צחקתי.
"אני מבין.. טוב אז לבנתיים אני יכול לעשות את זה" הוא אמר והתקרב אליי. הוא תפס בי והשעין אותי אחורה על המיטה ועלה מעליי ונישק אותי נשיקה מחשמלת. נאחזתי במגע שלו ובטעם שלו על הבוקר. לא רציתי להפסיק להיות איתו, הייתי מתה לברוח איתו ולהיות איתו רק אני והוא, לבד, מתאחדים ביחד.
"אני כל כך אוהבת אותך" אמרתי לו.
"אני פשוט אוהב אותך" הוא חייך אליי וקם ממני. נתתי לו עוד נשיקה קטנה על השפתיים, שמתי נעליים וירדנו למטה. אכלנו ארוחת בוקר קטנה של ילדים ונסענו לבית הספר. משם כבר היה לי הרבה פחות מרגש או מעניין.
בהפסקה לפני השיעור האחרון קיבלתי טלפון מאמא. עזבתי את אחינועם רגע והלכתי לצד.
"הלו" אמרתי.
"חמודה אני משחררת אותך מהלימודים. בואי הביתה" אמא אמרה לי לחוצה.
"אמא מה קרה?" שאלתי. שמעתי ברקע קולות של מכבי אש.
"אמא!!!" צעקתי, "מה קרה?".
"הבית עלה באש" היא אמרה, "בואי מתוקה, בואי".
"אמא.." נאנחתי ודמעות הציפו את עיניי.
"ילדה שלי את גדולה, אל תבכי בבקשה, בואי. הכל בסדר".
"משהו שרד?" התעשטתי ואמרתי.
"כן לא לדאוג, אבל אני מציעה לך לבוא" היא אמרה.
"אוקיי, ביי.." אמרתי בחולמנות. ניתקתי את הטלפון והלכתי לכיתה לקחת את הדברים שלי.
"אני צריכה שתבואי איתי אחינועם, בבקשה תבריזי מהשיעור. לי אמא תכתוב אישור אני אנסה לגרום למישהו לכתוב גם לך.. בואי, בבקשה, בואי".
"רגע רגע עצרי שנייה. מה קרה עמית?".
"את באה או לא?" שאלתי לחוצה.
"באה" היא החליטה. אני חייבת טרמפ חשבתי. הלכתי מהר ביחד איתה כשאני מחזיקה בידה לכיתות י"ב. אני לא יודעת איפה אלון, אם הוא בא או לא. צלצלתי אליו . הוא ענה לי ואמר שהוא ליד הבית. הוא נפגע? "נפגעת?" שאלתי.
"לא אני בסדר יצאתי בזמן".
"אני מגיעה ממש בקרוב. אני לוקחת את נועם ואת אחינועם איתי, אני לא אתמודד עם זה לבד".
"איך שתרצי. בואי.." הוא נאנח. ניתקתי את השיחה ומצאתי את נועם. לפני החיבוק ולפני הכל אמרתי לו שהוא חייב לבוא איתי עכשיו, שאני גם חייבת טרמפ מהר לבית שלי. הוא ראה שאני בלחץ, אסף מהר את דבריו וכולנו נכנסו לאוטו של נועם.
"את מוכנה להסביר לי מה קרה?" שאלה אחינועם כשישבנו באוטו, "כן גם לי" אמר לי נועם והסתכל עליי לרגע.
"אנחנו נראה כולנו כשנגיע הביתה" אמרתי עם נשימות עמוקות. לא רציתי לעכל מה קורה בבית, לא רציתי לחשוב מה שרד ומה לא שרד. התפללתי שכמה דברים שהיו לי חשובים ישארו, שכמה דברים שאי אפשר להחזיר לחיים- תמונות, מכתבים, ברכות. רק שלא הכל הלך קפוט.
כשעצרנו מול הבית לא ראינו כלום חוץ מכמה אנשים. רק ראיתי מהחלון של המטבח את הלבן קצת שרוף.
"הייתה שריפה בבית" אמרתי לנועם ואחינועם כשיצאנו מהאוטו. הסתכלתי עליהם והפרצוף שלהם נהיה עצוב בשנייה. "אני לא יודעת מה שרד" אמרתי עם הדמעות היוצאות מהעיניים, "לא יודעת בכלל מה המצב. אני לא רוצה לחזור לבית הרוס" אמרתי בעצב. נועם התקרב אליי וחיבק אותי מהצד. "אני לא רוצה להיות פה אבל אני חייבת לראות מה קרה בבית".
"תעלי לראות?" הוא שאל, "אנחנו נחכה לך פה".
"אני לא יודעת אם אפשר. אני רגע אתקשר לאמא" אמרתי והתקשרתי אליה. אמרתי לה שהגעתי והיא אמרה שהיא כבר יורדת למטה. היא יצאה מהדלת ונתנה לי חיבוק חזק. התפרקתי מהדמעות בתוך החיבוק שלה. "המצב של החדר שלך לא כל כך נורא, מה שהיה קרוב לדלת נפגע הרבה יותר. את רוצה לעלות לראות?".
"ממה כל זה קרה?" שאלתי.
"אנחנו האמת בכלל לא יודעים. אנחנו מנסים להבין מה המצב ואיך זה נגרם. אלון היחיד שהיה בבית אבל זה לא פגע בו, זה התחיל לקרות במטבח ממשהו כנראה שמישהו שכח משהו וזה עשה קצר, אנחנו לא באמת יודעים, אבל האש התפשטה מאוד מהר, בעיקר במטבח ואז כשאלון התחיל להרגיש משהו כל מה שהוא עשה זה לקחת את הטלפון שלו ולרוץ החוצה. הוא התקשר למכבי האש והם הגיעו אני לא בטוחה אחרי כמה זמן, אבל יותר מהרגיל, הודות לפקקים המטומטמים. לפחות הוא בסדר. אני אומרת תודה לאל שלא קרה לו כלום".
"מה בעיקר נהרס? המטבח והסלון?".
"את פשוט יכולה לראות" היא אמרה לי ופינתה לי את הדרך. פניתי לנועם ואחינועם ואמרתי שאני עולה ושאני אשמח אם הם יהיו כאן ועדיין יחכו לי. עליתי לדירה ופי נפער כשראיתי את המצב של המטבח והסלון, הרוסים כמעט לגמרי, ריח מגעיל של שרפה באוויר. הלכתי בין החתיכות השבורות והמרוסקות אל החדר שלי. הדלת הייתה חרוכה והשטיח שלי נהרס. הכוננית הייתה קצת הרוסה, המצעים של המיטה, דפים על השולחן. טוב אמא תצטרך לקנות קצת ספרי לימוד חדשים. הדברים לא נהרסו המון, לא ראיתי משהו קריטי שאין לי. לפחות זה.