הזדמנות- פרק 20

מנקודת המבט של עמית:
"אני קצת מכריח אני לא שואל" אמר לי נועם בצחוק.
"נו מה קשור אני ובית ריק ועוד של שמיניסטים?".
"אני יודע שאת ילדה טובה והכל אבל יאללה בואי, אני מבטיח להיות איתך כל הזמן. תאמיני לי הם לא נוראיים".
"מי יהיה שם?" שאלתי.
"האמת מלא שאת מכירה.. אח שלך אבל לא, הוא לא מתחבר עם החבורה הזו, הוא ילד טוב כזה. אני בגלל שאני חבר של צחי תמיד מזמינים אותי למרות שאני תמיד חותך מהר".
"נשבע שלא תעזוב אותי?" שאלתי.
"נו ברור. יאללה זו מסיבה כיפית".
"אה זו מסיבה?" שאלתי בצחוק.
"נו זה הכי בקטנה.. פשוט הילד הזה אוהב להרים אירועים. יהיו שם גם מלא שאת לא מכירה ובכללי תאמיני לי יהיה כיף. נו מלא זמן לא הייתי במסיבה.. עמית.." אמר לי נועם עם פאפי פייס.
"רק בשבילך אני באה" חייכתי ונתתי לו נשיקה אוהבת.
"אני אוהב אותך" הוא אמר לי וחייכתי אליו.
באותו הערב התארגנתי בבית, אני לא צריכה שלוש שעות כדי להתארגן ובטח לא צריכה ייעוץ אופנתי. אני בסדר. אני לא מאלה שחייבות לקנות בגדים חדשים לפני בית ריק או מסיבה כזו או אחרת. שמתי שמלה קלילה משיפון ביחד עם גרביונים ומגפיים עם עקב לא גבוה כי בכל זאת צריך להשלים טיפה את פער הגבהים בין נועם לביני. איפור אני לא סובלת, אם יש דבר שבנות אוהבת ואני לא יכולה לאהוב זה איפור, נורא מלאכותי בעיניי, אז השארתי את הכל מאוד טבעי. בשמונה נועם צלצל ואמר שהוא בחוץ, האמת שהפתיע אותי שזה כל כך מוקדם.
"יצאתי" דפקתי בדלת של אלון, לאחרונה אני יוצאת יותר ממנו מהבית.
"תהני ותיזהרי, סומך עלייך" הוא חייך. "הו וואו תעשי סיבוב, בואנה יא פצצה" הוא צחק.
"לשמוע מאלון רוזן מילים כאלה.." צחקתי.
"קבלי את המחמאה וסתמי" הוא צחק ונתן לי חיבוק. אמרתי להורים ביי ויצאתי לכיוון הרכב של נועם. הוא נשען על המכונית שלו, לבוש כל כך יפה, בדיוק בדרך שאני אוהבת- רגיל ולא משתדל מידי. הוא חייך חיוך גדול כשהוא ראה אותי.
"ערב מקסים" חייכתי אליו.
"אחח כמה את יפה" הוא אמר ונתן לי נשיקה, איזה נשיקה מדהימה זו הייתה.
"ניסע?" צחקתי כשאני מחזיקה בחולצתו ומסתכלת אל תוך עיניו.
"יאללה בואי" הוא צחק. נסענו והגענו די מה. שמעתי כבר את רעש המוסיקה כשהגענו לבית. הו וואו כל החברים של נועם מלאי כסף? מעניין מי הילד המארח. נכנסנו וכבר כמה וכמה אנשים אמרו לנועם שלום, טוב נו הוא בטח מקובל בחבורה הזו. היד שלי נשארה צמודה לשלו כל הזמן. הוא מידי פעם העביר לי חיוכים. הוא הציג אותי לכמה מהחברים הטובים שלו שלא לומדים איתנו בבית הספר. האמת שהיה לי ממש כיף. הלכנו לבר, הוא לקח משהו מאוד רגיל ואני במקומו לקחתי סתם קולה, למי יש כוח להתחיל להשתכר פה?
"נועם" אמרתי לו כשהתיישבנו וקלטתי את הפנים של אמיר מסמנות לי לבוא רגע.
"אמיר קורא לי, אני יכולה ללכת?" שאלתי.
"בטח בטח, אני אמצא אותך אחרי זה. תגיעי לאיזור הזה אחר כך בסדר?".
"אין בעיה, ביי אהובי" אמרתי לו ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים וקמתי לאמיר.
"הכל בסדר?" שאלתי.
"בואי רגע" הוא אמר לחוץ ולקח אותי אחריו. נכנסו לתוך הבית ועלינו למסדרון הראשי בבית, הוא כנראה מכיר את הבית הזה טוב אם הוא יודע בדיוק לאן ללכת.
"אמיר מה קרה?" שאלתי כשעמדנו במסדרון.
"יש לי בקשה לבקש ממך.." הוא נאנח.
"מה קרה?" שאלתי.
"גיא.." הוא נאנח.
"מה עם גיא? הוא פה?" שאלתי.
"הוא באמבטיה אחרי שהוא קצת אה.. איבד את עצמו".
"מה קרה?" שאלתי לחוצה. נו מה הם רוצים לשגע אותי?!
"אני לא באמת יודע אבל הוא ממלמל את השם שלך כל הערב.. קרה ביניכם משהו? הוא בחיים לא התנהג ככה ואני מכיר אותו כבר תקופה. אני לחוץ ואני לא יודע מה לעשות".
"אמיר רק בוא איתי" אמרתי רועדת.
"עמית.." הוא נאנח והסתכל לי בעיניים, "רק תפסיקי לרעוד כי את גורמת גם לי לרעוד". צחקתי צחוק קטן. "בוא" אמרתי והתקדמנו לחדר האמבטיה. גיא ישב באמבטיה סחוט מכל בגדיו, ממלמל דברים. אני שונאת לראות אנשים במצב הזה, זה די שבר אותי לראות אותו ככה.
"גיא" אמרתי. הוא הרים מיד את מבטו והסתכל עליי עם מבט שנאה.
"את" הוא אמר לי. סגרנו את הדלת והחזקתי לאמיר את היד כדי שאני לא אתפרק מעצמי. הסתכלתי עליו כדי לקבל את האישור שלו והוא הנהן.
"גיא מה קורה?" שאלתי אותו.
"אחח עמית עמית.." הוא אמר לי.
"זה בגללי?" שאלתי מיואשת.
"למה את חושבת שהכל קשור בך בעולם הזה?" הוא אמר לי.
"טוב אני לא צריכה לסבול את זה.." לחשתי לאמיר באוזן והתקדמתי לכיוון היציאה. "פשוט תשפריץ עליו עוד מים ותנסה להוציא אותו מהסטלה".
"לא תעזרי לי?" הוא לחש לי בחזרה.
"בשביל מה להישאר בחדר אחד עם בנאדם ששונא אותך?" שאלתי ויצאתי מחדר האמבטיה. ירדתי מהר במדרגות וחיפשתי את נועם בעיניים שלי.
"הנה אתה" אמרתי בסופו של דבר מתנשפת אחרי חיפוש של עשר דקות. הוא הסתכל על העיניים המבוהלות שלי.
"הכל בסדר?" הוא שאל מודאג.
"אפשר בבקשה ללכת?" שאלתי אותו. אני שונאת שמישהו מכניס אותי למצב של התמוטטות.
"אוקיי" הוא אמר לי ישר. הלכנו הפעם בלי שאף אחד עצר אותנו ויצאנו מכיוון הבית של הילד שאפילו את השם שלו אני לא יודעת. נסענו ברכב בשתיקה עד שנועם הגיע לבית שלי.
"את תספרי לי מה קרה?" הוא שאל כשעצרנו את האוטו. העברתי את מבטי אליו והסתכלתי עליו, מתהפנטת מהיופי שלו.
"אפשר לבקש משהו?" שאלתי.
"כל דבר" הוא אמר.
"תנשק אותי כדי להשכיח את הערב הזה?" ביקשתי.
"כרצונך" הוא חייך אליי חיוך גדול והתקרב. אחזתי בידיי בפניו וקירבתי אותו אליי כדי להרגיש אותו, כדי להוציא ממוחי כל תחושה שאין סיבה שתהיה שם. ידעתי שהבנאדם שמנשק אותי עכשיו הוא מי שנכון בשבילי, ולא אחד שישגע את מחשבותיי בין איכפתיות לשנאה עזה. בשתי מילים- גיא ארבל.