הזדמנות- פרק 16

מנקודת המבט של נועם:
היא הייתה המומה.. אני די שונא את המבטים האלה כשמגיעים לבית שלי. כולה בית. אני כבר התרגלתי לזה. חוץ מבית אין בו באמת משהו, הוא סתם מקום שיש בו בערך הכל- כל מה שאני צריך יש לי ואני די שונא את זה, לא צריך לעבוד בשביל שום דבר, לא צריך להשקיע. אני לא יודע להעריך כסף, זה אוכל אותי מבפנים. אבל לעומת כל שאר האנשים שבאו לבית שלי, היא הסתכלה המומה ואז חייכה לעצמה. אוקיי, זה מעניין.
"את מחייכת" קטעתי אותה בחיוך ושמתי יד על הכתף שלה, "לשים לך את הג'קט על הקולב?".
"תודה" היא חייכה אליי ופשטה מעלה את הג'קט. היא המשיכה להסתכל על הבית שלי.
"את רוצה לשתות משהו?" שאלתי.
"מים?" היא הציעה.
"את בטוחה?" שאלתי והתחלתי להתקדם לכיוון המטבח. היא הלכה בצעדים קטנים אחריי. פתחתי את המקרר והוצאתי בקבוק קולה מתוכו. "בטוחה שאת לא רוצה משהו מתוק?".
"לא תודה זה לא יעשה לי טוב.. יש לי גם קצת כאב בטן".
"נו קולה זה הכי עוזר לכאבי בטן".
"תודה על הטרחה אבל מספיקים לי מים מהברז".
"איך שתרצי" חייכתי. לקחתי כוס ופתחתי את הברז. "יש לך בית מקסים" היא אמרה בסוף. עלה לי חיוך קטן.
"תודה, אמא שלי מעצבת פנים אז היא ידעה איך לעצב אותו".
"אפשר להגיד משהו אבל לא תכעס?".
"את יכולה לנסות" חייכתי.
"משהו חסר לי פה.." היא נאנחה. וואו. טוב היא בטח תגיד משהו בנאלי כמו.. טוב אין לי דוגמא.
"מה?" חייכתי.
"הקירות לבנים מידי.. זה כאילו אין חיים, זה כמו אין איזה משהו שתופס את העין. ישר כשנכנסתי התפאלתי מהיופי של הבית אבל הרגשתי שקצת שבירה של כל הקלאסי הזה הייתה עוזרת". וואו היא בנאדם מעניין.
"את אומנית או משהו?" צחקתי.
"פעם עסקתי במשהו דומה" היא חייכה אליי ושתתה מכוס המים שלה, "למדתי שצריך להכניס לחדר נשמה, ככה גם הקפדתי לעשות בחדר שלי. אחרי השיעורים שעברתי שיניתי קצת את החדר והוספתי לקלאסיות קצת ייחודיות, משהו שיבדיל את החדר שלי משל אחרים".
"אז אני לא בטוח שתאהבי את התוצאה של החדר שלי.. הוא מאוד שגרתי ובנאלי".
"נעלה?" היא הציעה. בואנה בחורה ישירה. הסתכלתי עליה במבט מובך. "לא במובן כזה" היא צחקה, "שיט לאן הכנסתי את עצמי..".
"זה בסדר" צחקתי, אוי מסכנה הבכתי אותה. היא באמת מתוקה אמיתית. "בואי" צחקתי.
עלינו לחדר שלי שבעיניי הוא בנאלי ולא מעניין- מיטה גדולה, ארון, כמה גיטרות, מחשב, עוד מחשב, טלוויזיה, כדורסלים, חדר רגיל.
"וואו" היא אמרה כשפתחתי את הדלת.
"את זה אהבת ואת הסלון לא?" צחקתי.
"פה הרבה יותר כזה.. אישי, מיוחד.. רואים שאתה ממש חי בחדר הזה".
"לצערי אני מסתגר בו די הרבה" אמרתי. ממתי אני כל כך פתוח עם בנות? היא מוציאה ממני דברים שלא הכרתי בעצמי.
"הבית בדרך כלל שקט?" היא שאלה. אני התיישבתי על כיסא המחשב ושמתי רגליים על המיטה. היא עדיין עמדה. מנומסת הילדה.
"את יכולה לשבת את יודעת..".
"איפה?" היא צחקה והסתכלה סביבה.
"אנא אערף על המיטה.. איפה שנוח לך".
"תודה" היא חייכה והתיישבה בקצה המיטה. היא הורידה את הנעליים ואז התיישבה בישיבה מזחית כשהיא מסתכלת עליי. יש משהו כל כך יפה בילדה הזו…
"למה אתה מסתכל עליי ככה?" היא צחקה. שיט. בהיתי כנראה.
"סתם.. את נורא יפה".
"אתה יכול להפסיק להגיד דברים רק כדי לעודד אותי, זה בסדר".
"את לא מאמינה בזה?" צחקתי.
"קשה להאמין במשהו שהוא לא נכון".
"עמית אני אכפכף אותך" צחקתי. היא חייכה חיוך אמיתי. כמה יפה היה החיוך שלה. קמתי מהמקום שלי ועברתי להתיישב לידה. הנחתי יד על הירך שלה. "מרגישה יותר טוב?" שאלתי אותה.

מנקודת המבט של עמית:
כשהוא שם את היד שלו על הירך שלי התמלאתי בצמרמורת. עצם הלהיות איתו עשה לי טוב. אני מכירה אותו כמה שעות. אמנם הוא לומד איתי בבית הספר אבל זה לא שהחלפנו מילה בחיים שלנו. אפילו בבית שלי לא ראיתי אותו, הוא לא מהחבורה של אלון. אבל הבנאדם הזה עשה לי כל כך טוב.. הוא באמת הרגיע אותי.
"אני לא חושבת שיכול להיות לי לא טוב פה".
"עודדתי אותך?" הוא שאל אותי. וואו העיניים שלו..
"ברור" חייכתי, "השכחת ממני את מה שאני מעדיפה לא לזכור".
"יופי" הוא חייך, "כי זה לא נגמר".
"למה אתה מתכוון?".
"יש יום יפה בחוץ נכון?" הוא שאל.
"כן.." אמרתי.
"בריכה?" הוא הציע.
"מה?.." שאלתי לא מבינה.
"הסיבה שרציתי שתבואי לפה היא כי אני יודע כמה להיות בתוך מים ולשחות וליהנות זה דבר מרגיע. אני שונא לראות בנות בוכות, אני באמת לא יכול לסבול את זה, וחשבתי אולי להיות בתוך המים קצת יעודד אותך, ולא להיות בבית שלך כדי לא ללכת ולהתפרק מבכי על המיטה".
"אין לי פה דברים" אמרתי ישר.
"את יכולה לקחת מאחותי, לא נראה לי שיציק לה. בואי" הוא אמר וקם. הלכתי מבוישת אחריו ונכנסנו לחדר של אחותו. וואו גם החדר שלה היה מדהים. הוא פתח את הארון והגיע לאיזור הבגדי ים. בחרתי אחד ואז הוא אמר לי איפה השירותים וגם אמר לי שאני יכולה לקחת חלוק מהארון התחתון. צחקתי ואמרתי לו שנתראה עוד כמה דקות. בשירותים החלפתי לבגד הים שישב עלי כאילו הוא נתפר בשבילי ושמתי מעליי חלוק. קצת מוזר להכיר בנאדם וישר להראות לו כמעט את כל כולי, אבל בגד ים זה לא שווה ערך לתחתונים וחזייה, זה לא שאנחנו גורמים למשהו שיקרה.
"וואו המים קרים" אמרתי בצמרמורת כשטבלתי את רגליי במים. החלוק עוד היה לגופי, פחדתי להוריד אותו, פחדתי לחשוף ככה את כל מה שאני מנסה להסתיר. נועם חייך אליי ואז הוריד את החולצה הקצרה שהייתה עליו. אני אף פעם לא מסתכלת על גוף של בנים, אבל הבנאדם הזה היה.. קשה להסביר במילים מה הרגשתי כשהסתלכתי עליו.
"אני מבין שיש אישור" הוא צחק ואז קפץ קפיצת ראש אל תוך המים. "יאללה עמית בואי, המים נהדרים".
"אבל החלוק.." נאנחתי.
"מתביישת?" הוא שאל בחיוך והגיע לשפת הבריכה. הוא השעין את זרועותיו על האבנים שמחוץ לבריכה והסתכל עליי.
"אני פשוט לא.. זה לא משהו שהוא קל לי או טבעי לי".
"אני מעריך בנות כמוך" הוא אמר לי ישר, "זה לא מובן מאליו שנשארו עוד כמה טהורות ומדהימות שלא מוכנות כלפי כל גבר לחשוף את הגוף שלהן".
"זה יותר מזה.." נאנחתי.
"מה קרה?..".
"יש סיבה לזה שלא בקלות קל לי לחשוף את הגוף שלי".
"והיא?" הוא שאל. אני כל כך לא רוצה לבאס את השיחה שלנו.
"קשה לי.. זה.. אם אני אספר לך זה יבאס לנו את כל השיחה והיה לנו יום טוב עד עכשיו".
"את רוצה לספר לי אחר כך? אחרי שתיכנסי למים?" הוא חייך אליי חיוך קטן. הנהנתי אליו.
"אוקיי, אז קדימה, אני מחכה" הוא חייך.

מנקודת המבט של נועם:
חיכיתי בסבלנות, לילדה הזו שווה לחכות. משהו בדרך שבה היא מדברת ובצניעות שבה היא מתנהגת, בטוב הלב שלה שאני נחשף אליו כולה כמה שעות. איפה היא הסתתרה לי? לא עניין אותי שהיא אחות של אלון, זה לא שאנחנו חברים טובים או משהו שזה לשבור קוד. אני מעוניין בילדה הזו, ואיכשהו אני מרגיש שזה גם מגיע מצידה. המבטים הקטנים, החיוכים שלה.. אני מרגיש שיש לי כאן משהו שלא קרה לי עם אף אחת אחרת וזה קורה בכמה שעות. אפשר לקרוא לזה אהבה ממבט ראשון.
כשהיא הורידה את החלוק הלב שלי החסיר פעימה. הגוף היפה והעדין שלה.. היה לי קשה שלא לבהות בה. שום מילים מגעילות או דוחות או חסרות כל פואנטה עברו לי בראש- לא רצו לי בראש המילה כוסית, מהממת, שווה או 'וואלה אני מת לדפוק אותה' כמו שכמה חברים שלי אוהבים להגיד. כל מה שעלה לי בראש זה שהיא היצור הכי יפה שראיתי אי פעם בחיים.
היא קלטה שאני מסתכל עליה ואז חייכה והחזיקה בחלוק שלה. "אמרתי לך שלא שווה.." היא נאנחה. נו מה היא רצינית איתי?
"עמית בואי לפה.. את באמת לא מבינה כמה את יפה". היא חייכה אליי חיוך מתוק ואז נכנסה אל תוך המים. הלכתי כמה צעדים כדי להגיע אליה. הסתכלתי עמוק אל תוך עיניה. השיער שלה כבר התרטב, גם הפנים, ועדיין היופי שלה, שהיה נטול איפור ונטול שקרים זה מה שהסתכל עליי.
חיפשתי את ידה בתוך המים ומצאתי אותה בקלות. החזקתי אותה וחייכתי חיוך גדול.
"אם אני הולך רחוק מידי רק תגידי.. את עדינה אני לא רוצה לפגוע בך" אמרתי.
"אתה לא.." היא אמרה בקול רגוע, "בחיים לא הרגשתי ככה".
"ומה אם אני אתקרב עוד קצת והאף שלי יגע באף שלך?" אמרתי. ממתי אני אומר מילים כאלה ולא מבצע פעולה? אני פשוט מרגיש שאני חייב להיות כנה איתה על המעשים שלי לפני, חייב להבין שאני לא עושה טעות מהירה של כמה שעות, לדעת שאני לא פוגע בה.
"איך? ככה?" היא שאלה וקירבה את אפה לאפי. היא מחשמלת אותי.
"עמית.." נאנחתי.
"מה?" היא שאלה. הסתכלתי על השפתיים שלה והזזתי את ראשי לצד ימין. נישקתי אותה. בחיים שלי לא הרגשתי ככה כשנישקתי בחורה. היא העבירה את ידה על לחיי ואז על עורפי, מכל מגע שלה השתגעתי. את השפתיים המדהימות שלה לא רציתי לעזוב.
"עשית לי את היום.." היא אמרה אחרי שהתנתקנו. הייתי בעננים.
"חכי חכי, הוא עוד לא נגמר" אמרתי בצחוק ונישקתי לשפתיה שוב.