הזדמנות- פרק 14

מנקודת המבט של עמית:
"את רוצה לספר לי מה קרה?" שאל אותי אלון. לא באמת יכולתי לדבר, הייתי חנוקה מדמעות. למה זה כל כך הפריע לי שזה לא הלך כמו שקיוויתי? כי הייתה לי ציפייה? כי כגודל הציפיות כך גודל האכזבות? אין לי באמת תשובה. יצאתי לפגישה הזו במחשבה שאולי יש שם משהו שנכון, שאולי מישהו שאף פעם לא דיבר איתי רוצה באמת לדבר איתי על משהו אמיתי. הכנתי את עצמי כבר לשיחה על העתיד, על בנות, על משפחה, על בעיות.. במקום זה האידיוט הביא את זה שהוא צריך משתפי"ת ליום שמיניסטים ואז בא ביציאה הדוחה של 'כל בת אחרת יכולה לעשות את זה, אני לא חייב דווקא אותך'. כי הוא עם האגו המנופח שלו חושב שהוא יוכל להשפיע על כל בת בעולם.
"עמית?" שמעתי שוב את הקול של אלון שהוציא אותי מהמחשבות.
"עזוב, הוא פשוט אידיוט ואני מודה לך שאתה לא חבר טוב שלו".
"קשה לי לאהוב מישהו שהוא כל כך עסוק בעצמו..".
"אפילו אמיר טוב ממנו" נאנחתי. אלון רק צחק. ליטף לי לרגע את ראשי ושאר הנסיעה עברה בשקט.

מנקודת המבט של אלון:
כל החברים שלי בשכבה דפוקים. פשוט כולם דפוקים בשכל. ואיכשהו כולם לאחרונה מתקשרים גם לעמית. למה כל הדפוקים האלה חייבים להעציב את עמית? הם לא קולטים שקשה לי לראות אותה במצב הזה ושקשה לי לראות אותה עצובה? המשך הנסיעה שלנו הייתה פשוט בשקט. אני מודה לעצמי שהיה לי את השכל להבין שאחרי שעה בחברת גיא ארבל היא כבר לא תשרוד, היא תשנא אותו. יש משהו באישיות המוחצנת שלו שאני פשוט לא מסוגל לאהוב. אני אומר תודה שהבית שלנו היה קרוב למקום שהם היו צריכים להגיע אליו, בטח המפגר לקח אותה את הדרך הארוכה כדי להרשים בנהיגה שלו, איזה אידיוט.
עלינו הביתה. נתתי לה נשיקה קלה בלחי והיא הלכה לחדרה. אני באמת חייב לעשות משהו כדי לעודד אותה.
"בוקר" שמעתי כשעמדתי ליד הלוקרים בבוקר יום ראשון אחרי שבת שקטה בבית. הסתובבתי וראיתי את צליל.
"בוקר טוב" אמרתי ונתתי לה נשיקה קלה על השפתיים.
"יש לך כמה דקות?" היא אמרה בחיוך.
"בשבילך יש לי אפילו שעה".
"אל תגזים" היא גיחכה ויצאנו יד ביד החוצה. התיישבנו על ספסל והיא סיפרה לי על משהו שהציק לה אתמול בלילה, לא קשור אלינו, אבל שהיא הייתה צריכה להתייעץ לגביו עם מישהו. אמרתי לה את חוות דעתי בנושא והיא אמרה שגם היא חשבה לעשות בדיוק את זה. היא פשוט מקסימה אותי בכל פעם מחדש.
"אתה נראה קצת מצוברח" היא אמרה לי וליטפה את ידי. צמרמורת עברה לי בגוף.
"עמית.." נאנחתי.
"מה עכשיו?" היא שאלה.
"גיא ארבל" אמרתי.
"איכס האידיוט, מה הוא עשה? הוא פגע בה?!" היא שאלה. אני רואה שגם היא לא ממועדון המעריצים שלו.
"לא פגע בה פגע בה, סתם דיכא אותה".
"למה?" היא שאלה.
"אנא אערף, היא לא מספרת לי.. הם יצאו בשישי אפשר להגיד, לא לדייט או משהו, סתם לאיזה פגישה על משהו, היא אמרה שהוא היה צריך להתייעץ איתה לגבי משהו. היא חזרה כל כך מבואסת..".
"יום יבוא ואני פשוט אעיף לו את הכאפה של החיים שלו כדי שיתעשט.." היא אמרה. אוי מתוקה.
"צליל הולכת להרביץ לבנאדם? לא מתאים" חייכתי אליה.
"סתום כבר" היא אמרה בחיוך, התקרבה אליי ונישקה אותי. הנשיקות המרגיעות והטובות שלה, כמה שאני אוהב אותה..

מנקודת המבט של גיא:
התעוררתי מבואס על החיים ביום ראשון בבוקר, ואני במילא מתחיל מאוחר אז את הבוקר פשוט העברתי בשינה. אתמול בערב יצאנו כמה חברים אז גם הראש שלי היה מסוחרר מהאלכוהול. דפוק אני, משתכר לפני שבוע חדש של לימודים. ועוד הבטחתי שאני אלמד טוב השבוע כי יש לי בחינה חשובה בסופ"ש. סעמק על העולם.
היא ממש הצליחה לחרפן אותי. הדרך שבה היא פשוט עזבה את המסעדה, מי לעזאזל פשוט הולכת מגיא ארבל?! אני מבין, סבבה עיצבנתי אותה ופגעתי בה אבל ככה? ועוד היא.. נו באמת. חשבתי שהיא הכי ילדה טובה.
ירדתי למטה ושתיתי את הקפה של הבוקר ואז לקחתי את האוטו ונסעתי לבית הספר. לא באמת היה לי כוח ללמוד אבל אני שני שיעורים לפני מבחן חשוב, והבטחתי לעצמי שלפחות בזה אני חייב להשקיע, זה המגמה שלי בכל זאת. בהפסקות ניסיתי לחפש אותה ולמצוא אותה לשיחה, להתנצל על מה שעשיתי, אבל למה שהיא בכלל תקשיב לי? וואלה נראה לי שיש לה קצת אגו, אין מצב שהיא בכלל תרצה לדבר איתי.
"אלון!" קראתי כשראיתי את אלון הולך בחצר. התקדמתי אליו. שמתי לב שכל החברים שלי בוהים בי בצורה מוזרה, נו סתמו את הפה אני כולה הולך לדבר עם אלון.
"היי גיא" הוא אמר בלי חשק לדבר.
"אני מבין שהיא דיברה איתך.." נאנחתי.
"האמת שלא, אני לא יודע בכלל מה קרה ביניכם, אבל כשאספתי אותה היא הייתה מבואסת. מה עשית?".
"רציני שכלום אח שלי.. לא עשיתי כלום".
"עמית לא מתבאסת סתם תאמין לי.." הוא אמר.
"היא הגיעה היום לבית הספר?".
"כן" הוא אמר ישר.
"אתה יודע איפה היא?".
"פשוט תחפש אותה.." הוא נאנח, חייך אליי חיוך קטן ופנה לדרכו. אני באמת חייב למצוא אותה.